רחב הזונה בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר זנתה - לסוף חמישים שנה נתגיירה. והיא אומרת רבונו של עולם, בשלשה דברים חטאתי - בשלשה דברים מחול לי: בחבל, בחלון, בחומה, שנאמר "ותורידם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת" (יהושע ב, טו). מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, א.
חז"ל תיקנו לקרוא כהפטרה לפרשתנו את פרשת המרגלים ששלח יהושע. לכאורה, דווקא יהושע שראה בעצמו את הסכנה העצומה שבשליחת מרגלים, אמור היה ללמוד לקח ולהימנע משליחתם. יותר מכך, על אף שיתכן שקיימת תועלת בשליחת מרגלים צבאיים כהכנה למלחמה טבעית, נראה שמלחמת יריחו בה החומות נופלים מאליהם - אינה מצריכה השתדלות שכזו.
דרשתנו פותחת בהקבלה בין ישראל לבין רחב. כל זמן שישראל נודדים במדבר כעונש על חטא המרגלים - רחב עוסקת בחטאיה, ורק משכופר לישראל - חזרה אף היא למוטב. לפי חז"ל, רחב קבעה את מקומה בחומה מאחר ו"היתה מזנה עם בני המדינה מבפנים ועם הליסטים מבחוץ" (ספרי זוטא י, כט), והחלון והחבל איתם הצילה את מרגלי יהושע, שמשו אותה לעסקיה המפוקפקים "שהיו מנאפים עולין אליה בחבלים דרך החלון ויורדים" (רש"י זבחים קט"ז ע"ב).
לפי דרשתנו, הגעת המרגלים דווקא לביתה של רחב - סימלה עבורה הזדמנות לחזור בתשובה שלמה, דווקא על ידי תיקון של אותם האמצעים ששימשו בעבר לחטא. ייתכן שההקבלה שבראש הדרשה בין רחב לישראל, רומזת שגם כל סיפור מרגלי יהושע נועד לתקן את חטא מרגלי משה - על ידי השימוש באמצעים דומים אך לתועלת ההפוכה.
כמו מרגלי משה, גם למרגלי יהושע הודגש כי מטרתם אינה כיבוש יריחו בלבד - אלא ראיית הארץ כולה, "לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). אך בעוד שמטרת מרגלי משה היתה לתת לעם מוטיבציה לעלות לארץ, מרגלי יהושע נשלחו במובהק למטרה צבאית בלבד, שכן יהושע ניסה לוודא שתשובתם תענה לשאלה כיצד לכבוש את הארץ? - ולא האם לכבוש את הארץ?.
משה שלח תריסר תיירים, אשר "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר י"ג, ג), בצורה שבה הכל יודעים על שליחותם - ומצפים לבשורה שתהיה בפיהם כשיחזרו. יהושע שלח מראש רק שני מרגלים, כמספר המרגלים החיוביים מתוך תריסר מרגלי משה. מרגליו של יהושע הם מרגלי חרש שרק יהושע יודע על שליחותם, ודיווחם הוא ליהושע בלבד (יהושע ב, כג) - כך שמראש נמנעה אפשרות שבו דבריהם יביאו למורך לב של העם, ללא ביקורת מקדימה של יהושע.
שמותם של מרגלי יהושע לא מוזכרים בפשט הכתובים, שכן אין מצפים מהם להבעת דעתם האישית - אלא רק לשמש כלי לשליחותם (וראה דרשת חז"ל שדרשה את המילים "מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ" מלשון כלי חרס - שעשו עצמן קדרין (במ"ר ט"ז, א), ופרושו של השפת-אמת על פרשתנו שכלי החרס מבטאים סמל לכלי קיבול שיש לו חשיבות רק בשל שימושו, ולא בשל החומר שממנו הוא עשוי).
המקרא מדגיש את ההבדל בין התוצאות של שתי משלחות המרגלים: בעוד שעל מרגלי משה נאמר "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ" (דברים א, כח), רחב מספרת על יושבי הארץ "וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ" (יהושע ב, יא); מרגלי משה אמרו "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (י"ג, לג) - ואל מולם לומדים מרגלי יהושע מרחב "כִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" (ב, ט); אל מול איומם של מרגלי משה המתארים ש"הֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד" (י"ג, כח), מוצאים מרגלי יהושע את הפרצה שבחומה, ואת מוראם של יושביה - "כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת" (ב, טו). בעוד שמרגלי משה מביעים ספקנות בכך שה יתן לישראל את הארץ - קובעת רחב בפסקנות "יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה לָכֶם אֶת הָאָרֶץ" (ב, ט) ובעקבות כך פוסקים גם מרגלי יהושע "כִּי נָתַן ה בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ" (ב, כד).
גם בהגעתם של מרגלי יהושע דווקא לביתה של אישה זונה - יש תיקון לחטא מרגלי משה: אל מול אותם נשיאים מרוממים מעם שמהם יצאה מרידה בה, עומדת דווקא אותה אשה בעלת העיסוק הנמוך ביותר, ומשמיעה את הצהרת האמונה העצמתית ביותר "כִּי ה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" (ב, יא).
מרגלי יהושע עצמם, ומפגשם עם דמותה המורכבת של רחב, באו ללמדנו שחרטה איננה דווקא התנתקות מן המסגרת של החטא, אלא מילויה בתוכן חיובי; שתשובה אינה תמיד שריפה של כלי העוון - אלא גאולתם על ידי מציאת השימוש הנכון בהם; שלעיתים דווקא הזונה - הופכת לגיורת שמצאצאי נולדים נביאי ה (מגילה י"ד ע"ב); ושדווקא החבל, החלון והחומה - ששימשו לגרוע מכל, יכולים להפוך ל"תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי" (ב, יח).
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.