פסוקים קצרים בפרשת שופטים עוסקים בנושא התשתיתי והיסודי של התהוות התורה שבעל פה ופסיקת ההלכה: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין דין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ובאת אל הכהנים והלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט".
התמונה המצטיירת כאן, היא של מקום הכרעה מרכזי בעל סמכות הנמצא בירושלים (במקום אשר יבחר ה'). בכל מקרה שבו מתרחשת מחלוקת חכמים "בשעריך", בערים ובמקומות ישוב יהודים, מחייבת התורה לעלות אל השופט אשר יהיה בימים ההם ולקבל הדרכה מסודרת וחד משמעית שתפתור את כל הספקות והתהיות. וגם לא תותיר מקום לדיון נוסף (כך לפחות נראה מן הוודאות של ההכרעה ומדין זקן ממרא המופיע תיכף לאחר מכן).
הסנהדרין גלתה עד שבטלה, אך העיקרון נשתמר בצורות שונות. בכל בית דין בקהילות ישראל נפסקה הלכה על פי דעת הרוב, כשההדרכה היא שבמצב של מחלוקת בין יחיד לרבים- הלכה כרבים. במקביל נוצרו כללי פסיקה נוספים, כמו ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא. אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמניין. ועוד כללים רבים שנועדו לאפשר כינוס והכרעה.. בת קול יצאה והכריזה שהלכה כבית הלל. בסיפור תנורו של עכנאי הוכרע על פי דעת הרוב גם כשהיה נראה שאין מדובר באמת האלוקית. ר' עקיבא קפץ ובירך כדעת הרבים שחלקו על דעת רבו- רבן גמליאל בעניין ברכה אחרונה ורבן גמליאל עצמו אומר לבניו שבאו מבית המשתה שעליהם לקרוא את שמע גם לאחר חצות, לא מפני שדעתו היא שניתן לומר את שמע עד שיעלה עמוד השחר אלא מפני שזו דעת חכמים.
אך מן הצד השני התפתחו כללים אחרים וסותרים. כאלה המתייחסים למעמדו של ה"מרא דאתרא" קרי, של רב המקום. החובה לנהוג כמנהג אבות ועוד. הכללים הללו גרמו לכך שלמרות הדרישה להלכה אחידה ומחייבת התפתחו לאורך הדורות גם זרמים וגישות שונות להלכה, עדות עדות ומנהגיהן. המצב הזה מוכר עוד מימי התנאים, שם מסופר שבמקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב משום שר' יוסי הגלילי סבר שאיסור בשר בחלב אינו מתייחס לעוף. ובמקומו של ר' ישמעאל התירו מכשירי מצווה בשבת. וכן, מפעם לפעם הכריעו הלכה כיחיד ובכך ערערו על הכלל היסודי של "אחרי רבים להטות" והותירו את האפשרות לדעות יחיד להתקיים ואף לקבוע הלכה. וכמו כן אנו מוצאים שבית שמאי ובית הלל נחלקו אפילו בנושא של איסורי עריות ונהגו כל אחד כשיטתו מבלי שהגיעו להכרעה מסודרת. ולא נראה שראו בכך קושי מיוחד או משבר גדול. כל מי שמביט סביבו יודע מיד שהוא אינו נתון בתוך מערכת קשוחה של הוראות וכללים. כמעט אין נושא בהלכה שאינו נתון במחלוקת בין הפוסקים וכמעט שאין דבר שהוא מוסכם וברור.
במבט שטחי נראה שהעובדה שההלכה נתמלאה בענפים, ונהייתה רב גונית היא תהליך המנוגד למגמה המתוארת בפרשת שופטים. אך למען האמת, זוהי הסתכלות שטחית מעט. פסיקת ההלכה נותרה כשהייתה. אם נקח למשל, את נושא השימוש בחשמל בשבת. כשהומצא החשמל נוצרו מחלוקות באשר לטיבו ומהותו ולשאלת היחס אליו לעניין מלאכות שבת. עם השנים הוכרעה הלכה ונאסר השימוש בחשמל בשבת. אולם, בד בבד עם התקבלותה הנחרצת של הלכת האיסור התעוררו באותו עניין מחלוקות חדשות. הרב שלוש מתיר שימוש בחשמל ביום טוב בנסיבות ואופנים מסוימים, והרב רבינוביץ ותלמידיו יוצרים חילוקים בין שימושים שונים בחשמל. הדינמיקה היא עדיין של ריבוי ענפים, וגיזום התרבות ודילול. בפרט בולטת הדינמיקה הזו של כינוס להכרעה אחידה וייצור של מחלוקות חדשות וחוזר חלילה בשאלות ואתגרים המתחדשים בדור.
יתכן לומר שהפסוקים בפרשת שופטים מתארים בדיוק את המציאות הזו. הניסיון והחתירה המשותפים לעלות בהר ה' כרוכים בשמיעת דבר ה' הנחרץ והברור, אבל גם בדברי השופט 'אשר יהיה בימים ההם'. וכל זה כרוך בדרישה ובלימוד. ההכרעה איננה בהכרח מידית אפשר שמדובר בתהליך בינדורי ארוך טווח של הכרעה וכינוס ושל מחלוקת וחוזר חלילה. והכלים ההלכתיים השונים מאפשרים לאזן בין שני הכוחות שקיימים כל העת ברקע.
שימת לב למילים שבהם משתמשת פרשתנו מגלה שיש בה שני מושגים המתייחסים להלכה: "דבר" ו"משפט". בעל הערבי נחל (ר' דוד שלמה אייבשיץ, פולין המאה הי"ח) שם לב להבחנה בין שני המושגים וכותב שהתורה שבעל פה נקראת "מידת לילה" וממנה נברא הלילה (דרוש ב פרשת שופטים). במדרש תנחומא נכתב שכשהיה משה במרום היה יודע מתי יום ומתי לילה כיוון שהקב"ה לימד אותו תורה שבכתב ביום ותורה שבעל פה בלילה. ההבדל בין יום ובין לילה הוא תמצית ההבדל בין תורה שבכתב ובין תורה בעל פה. זוהי ההבחנה בין היסוד הקבוע והיסוד המשתנה והמתחדש: בין ה"משפט" ובין ה"דבר". "בדברו מעריב ערבים"- הדבר הוא היסוד שאינו חקוק ואינו כתוב, הוא נותר בבחינת דיבור, והוא דומה ללילה באשר אין אפשרות לדייק לגביו, ראייתו אינה חתוכה והוא משולב בספקות. המשפט הוא הדבר החתוך והכתוב. דבר הופך למשפט ומשפט לדבר. הסוד, אומר הערבי נחל, הוא "והגידו לך את דבר המשפט", לחבר בין התורה שבעל פה לתורה שבכתב ולמצוא בה את העוגן לפירוש הנכון ולפסיקת ההלכה גם בזמנים משתנים.