שנת השמיטה ההולכת וקרבה אל קצה מחייבת עריכת חשבון נפש בדבר ההישגים והכישלונות בהגשמת מטרותיה כאן ועכשיו, ופרשת שמיטת כספים המופיעה בפרשה עשויה לשמש הזדמנות מצוינת לכך.
במהלך השנה, פרצו שוב כל המילים השמחות של מילון השמיטה בהורה סוערת. שמיטת קרקעות ושמיטת כספים. מצע מנותק ויבול נוכרי. היתר מכירה ויבוא פירות חו"ל. אוצר בית דין ואוצר הארץ. פרוזבול ושטרות. רבנות ובד"צ. זה היה המגה-טרנד החדש בשוק. שמיטנים ושמיטולוגים - מקצועיים וחובבנים כאחד - דיברו הרבה על שמיטת הקרקע, והאריכו, כראוי וכנכון, בלימוד הלכותיה ובפלפולן. הרבה דיברו על שמיטת האדמה, אך פחות על שמיטת האדם.
לצד הברכה המרובה שבאוצר השביעית, נלוו אליה מדי פעם תופעות פסולות, של התוויית תגיות של "כַּשרוּת", ולא פחות מֵהֵנָה של פסילת אנשים שאינם נוטים להסכים עם עמדתו ההלכתית של המתייג ביחס לשמיטה. לא אחת, ולמרבה הצער, הגיעו הדברים עד כדי החרמות וגידופים.
למרבה הצער, לא הכל זכרו שלדעת רוב הפוסקים קיום מצוות שמיטה בימינו אינו אלא "מדרבנן". מבלי למעט חס וחלילה מחשיבותם של דברי חכמים ומן החובה לקיימם במלואם, הרי הכל מודים שמצוות מן התורה עדיפות מינייהו. למרות זאת, הקשבה לחלק מן הפולמוסים, שבכתב ועל פה, סביב מצוות השמיטה, מלמדת שבלהיטותם לקיים את מצוות השמיטה מדרבנן, נכנסו מקצת המבקשים להדר בה לחשש איסורי דאורייתא ממש, כגון "ואהבת לרעך כמוך", "לא תלך רכיל בעמך", "וחי אחיך עמך", ועוד כהנה וכהנה.
לא אחת, אותם הנחזים כמהדרין במצוות השמיטה, נתנו היתר לעצמם לבזות מי שאינו נוהג כמותם, תוך שהם פוגעים בכבודו ומביישים אותו - כאשר נמנעו, לא רק בצנעה ובשקט אלא במכוון ובמופגן, בקולי קולות, לאכול אצלו בשל הסתמכותו על "היתר המכירה" או היתר הלכתי אחר. וסופה של החמרתם, שיצא שכרה בהפסדה.
כמצוות רבות אחרות - הייתה גם מצוות השמיטה ברבות השנים למצווה המזוהה כמעט לחלוטין עם דיני כשרות האוכל, היינו: חלק אינטגראלי של מצוות שבין אדם למקום. אכן, עיון במקורות מלמד שלא פחות מכך היא מצווה שבין אדם לאדם, בין אדם לחבֵרוֹ ולחֶברָתו. השמיטה אינה רק שם פרטי, היא שם משפחה. בשנת השמיטה חייב אדם להתיק עיניו למשך שנה שלמה מן ה"קרקע", ולהביט - בגובה העיניים - נכחו; להסתכל במי שנמצא מולו, בביתו, בשכונתו, בארצו. שנת השמיטה היא תוכנית ההתנתקות הגדולה של תורת ישראל: מעבודת האדמה לעבודת האדם.
בשנה זו הייתה מוטלת עלינו חובה מיוחדת להתנתק לרגע מן האדמה, שממנה לוקחנו ואליה נשוב. בעולם העתיק, שימשה "עבודת האדמה" מודל, אב טיפוס, למרכז חייו הכלכלי של האדם. בתרגום ללשון מודרנית, ניתן לומר כי בשנת השמיטה חייב אדם להתנתק משגרת יומו, מעמלו, ממסך המחשב שאליו הוא מרותק, ממפעלו ובית עסקו, ולהקדיש את השנה לעבודת האדם. עליו להשיל מעליו את מחלצות הכסף והזהב, ולהתעטף באדרת האחריות החברתית. אחריות שפירושה - בין השאר - קריאת "אחריי" בהתייחסות ל"אח" ול"אחר" באשר הוא: הגר, העני, היתום והאלמנה. ולהקדיש את השנה לעבודת האדם.
גם במצוות השמיטה, למרות זיהויה עם חובת ההימנעות מעבודות האדמה, מובלט מקומו של האדם, לצד מקומה המרכזי של עבודת האדמה:
כך, בפרשת השמיטה הנודעת, שבתורת כהנים, בה מפורטות עבודות הקרקע השונות שמהם נלמד עיקר מצוות שמיטת הקרקע (ויקרא כה): "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ; וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה. שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר; אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".
ראש הפרשה ממוקד בעליל באדמה ובמחובר אליה: שדה, כרם, תבואה, קציר, ענבים. גם החזרה הכפולה "שבת שבתון יהיה לארץ", ותוך כדי דיבור שוב "שנת שבתון יהיה לארץ", מדגישה את היותה של המצווה חובת ארעא, חובת הארץ. אכן, תוך כדי דיבור עובר הכתוב מחובת האדמה, לחובת האדם ומשפחת האדם: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ, וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים עִמָּךְ".
"שבת הארץ", האדמה, הייתה ל"שבת האדם": היא הופכת את פניה ומכוונת לא רק כלפי הקרקע אלא גם, ואולי בעיקר, כלפי ההולכים עליה: אתה, עבדך ואמתך, שכירך ותושבך. ויושם אל לב: הכתוב מדגיש ש"שבת הארץ" אינה מכוונת רק כלפי אנ"ש - אנשי שלומנו, בני משפחתך הקרובה, אלא גם - ואולי בעיקר - כלפי אותם "אחרים" שמצויים, שלא בטובתם, בשולי החברה: עבד ואמה, שכיר וגר התושב - שפעמים הרבה מודָרים, מוזָרים (לשון "זָרות"), מובדלים ומופרשים הימנה.
גם בפרשת השמיטה הראשונה שבפרשת משפטים (שמות כג), מופיעה חובה שלובה זו - של חובת האדמה וחובת האדם - כשהאחת נראית כבסיס ואמצעי לקיום השניה. ודומה שלא לחינם תחומה בה מצוות השמיטה בין מצוות אונאת הגר ומצוות שבת בראשית, במסגרת שכולה רוויה דאגה וחובה לגר, לבן האמה ולבעלי החיים: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ; וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ; שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר".
חובת השמיטה אינה עומדת אפוא בפני עצמה, אלא הולכת שלובת זרוע, בצוותא חדא, עם הדאגה לעניים ול"אחרים" בחברה.
שיאה של תובנה זו, בא לביטוי במצוות שמיטת כספים שבפרשתנו (דברים טו, א-ב)): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה ".
בדומה לשבת בראשית, שעליה נצטווינו "לעשות את השבת", גם בשנת השמיטה יש חובה "לעשות את השמיטה": "תעשה שמיטה!". השמיטה אינה יכולה להתקיים רק במחדל, באי עשייה, באופן סביל (פאסיבי). עליה להיות מלווה במעשה, בעשייה, באופן פעיל (אקטיבי). כיצד באה עשייה זו לביטוי? לא רק באי תביעת החוב מהלווה, אלא בראייתו כ"אָח", כ"רֵעַ": "לא יגש את רעהו, ואת אחיו".
ודוק: מהקשר הדברים עולה בבירור שאין מדובר כאן ב"אח" ממש, שהרי מטיבו וטבעו של עולם, אדם אינו מלווה מעותיו רק לבני משפחתו הקרובים, ובוודאי שאינו "נוגשם", אלא לזרים. ואף על פי כן, מצווה אותנו תורה, שעליך לראות בו "אח", כאילו היה בשר מבשרך, שאינך רשאי להתעלם בימנו.
ראיית האחר כ"אח", מובילה לקריאת "אחריי", וממנה קצרה הדרך לנטילת "אחריות". סולידאריות חברתית אמיתית מחייבת לא רק טיפול ודאגה באנ"ש, בבני המשפחה הנמצאים במעגל הקרוב ביותר, אלא גם ב"אחר", הרחוק כביכול, הדך והמך, העני והאביון, שעלינו לראותו כאילו הוא "אחיך"-אחינו ממש.