מחלוקת והכלה

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו (אבות ה, יז)

לא פשוט להבחין בין שני סוגי המחלוקות. ביטוי למורכבות האתגר נוכל למצוא בפירושו של מורי הרב עמיטל למונח 'מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים' (כנראה על סמך ניסיון חייו המר). הרב עמיטל פירש שכאשר יש ויכוח, וכל אחד מהצדדים בטוח שכל פעולתו אך ורק 'לשם לשמים', אין סיכוי שאחד מהם יוותר, וממילא 'סופה להתקיים', כלומר המחלוקת הזאת לעולם לא תיפתר. אדם אולי יהיה מסוגל לוותר על דבר שהוא מוכן להודות שהוא צורך אישי, אבל כאשר הוא מעניק לאותו עניין אצטלה של קדושה ומתיימר לייצג את אלוהים, הוא יקדש את עקשנותו ולא יוותר ולא יתפשר.

אך לא ייתכן שהפתרון הוא אפוא לברוח מכל מחלוקת, שהרי הדיון והוויכוח הם מהאפיונים המרכזיים של זהותנו. מה יהודי יותר ומה ישראלי יותר מלדון, להתווכח ולחלוק? נכון שתכונה זו הפכה להיות מקור לאין-ספור בדיחות על יהודים ולעתים היא יכולה גם למרר את החיים, אך לוותר כליל על הפן הזה שלנו פירושו לוותר על זהותנו, זהות שנראה שהיא בסך הכול חיובית. מסופר בתלמוד שאחרי מותו של ריש לקיש חיפש החברותא שלו, רבי יוחנן, מחליף. אולם המעומדים כולם אכזבו אותו, שהרי הם היו מביאים הוכחות וחיזוקים לכל דבריו, ואילו ריש לקיש היה חולק עליו בכל דבר, מה שאפשר לרבי יוחנן להעמיק בדברים. המחלוקות היא מקור לתסיסה מחשבתית המביאה לידי יצירה ופוריות. בלעדיה עלולים לאבד את טעם החיים. צריך להתבונן ולהעמיק בתופעה של המחלוקות כדי לברר מתי היא מביאה חורבן ועלינו לברוח ממנה, ומתי היא מביאה ברכה ויש לחתור אליה.

הכול שווים - אך יש ששווים יותר

נפתח את העיון בסיפורו של קרח . קרח ואנשיו טענו כלפי משה ואהרן: 'כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?' (במדבר טז, ג)

לכאורה זו טענה נכבדה, חזון מרהיב של חברה שוויונית המושתתת על התפיסה שהכול קדושים, שכל אדם נברא בצלם (בראשית א, כו) ושעם ישראל כולו הוא 'מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' (שמות יט, ו).

משה, בתגובה לטענותיו של קרח, נופל על פניו וקורא לברר מי נבחר מאת ה' (במדבר טז, ד-ה) אחר כך הוא קורא על קרח וחבריו תיגר ומכנה אותם רשעים וחוטאים (שם פסוק כו) - מדוע אפוא קרח אינו זוכה לתשובה עניינית יותר?

משה בחר להתעלם מהטענה של קרח משום שהוא הבין שקרח עצמו אינו מאמין בצדקתה ומניעיו האמתיים היו הפוכים - קרח חיפש כוח. הטענה נגד התנשאות נועדה לחפות על השאיפה להתנשא. קרח משתמש בטענה הפופוליסטית כדי לגייס את העם, כמו שב'חוות החיות', ספרו הסטירי של ג'ורג' אורוול על המהפכה הקומוניסטית, החזירים מגבשים סביבם את החיות בתואנה ש'כל החיות שוות', ועם הזמן, החיות לומדות בדרך הקשה שהמשכו של המשפט הוא 'אך ישנן חיות ששוות יותר'. הוכחה שגם קרח מאמין ש'ישנם שווים יותר' נוכל למצוא מההקשר שקרח העלה בו את טענתו. קרח ואנשיו הם כבר אליטה בתוך העם. כפי שמשה מציין, יש לקרח מעמד מיוחד והוא מובדל מההמון מעצם היותו לוי (במדבר טז, ט). התורה מכנה את מאתיים וחמישים השותפים של קרח 'נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם' (במדבר טז, ב). אם אכן פועם בלבם ערך השוויון הרי שהיו צריכים לנסות לפנות להמונים ולהעצימם במקום למשה ואהרון לנסות להורידם.

מי אני?

אצל קרח המניעים האנוכיים גלויים. אולם בדרך כלל, הסכנה במחלוקת עמוקה יותר. לעתים, רבים מאתנו מוצאים עצמם מתרגשים וכועסים תוך כדי ויכוח גם אם הנושא אינו אישי לכאורה והבר פלוגתה הוא אדם שבסך הכול אנחנו מעריכים ומכבדים. למרות זאת, הטונים בוויכוח עולים, העצבנות גוברת עד שלפתע האדם תופס עצמו נבהל מעצמת רגשותיו ומרצונו העז לנצח את בוויכוח ולא ברור לו על שום מה.

את הפתרון לחידה הזאת מהיא לנו המורה הרוחני אקהרט טולי. טולי מסביר שאדם מזהה את עצמו עם דעותיו, והדבר עלול להביא לידי כך שגם אם הוא אינו מודע לכך, דעותיו הופכות להיות זהותו. מי אני? - אני הוא מה שאני חושב. וממילא, כאשר מישהו מתווכח אתי ומתנגד לדעותיי אני חווה את הוויכוח כאיום קיומי. אם דעותיי אינן מתקבלות משמע שלא מקבלים אותי, ואם דעותיי נפסלות הרי שגם אני נפסל. כך הוויכוח הופך להיות מלחמת הישרדות, ולא פלא שהוא מלווה בסערת רגשות. בסופו של דבר גם מחלוקות כאלה מונעות ממניעים אישיים, וממילא אינן 'לשם שמים'. הצורך הפנימי הסמוי אפילו לאדם עצמו פוגע ביכולתו לנהל שיח אמתי ביחס לנושא המחלוקת.

בהתמודדות עם תופעה זו טולי מציע להעלות את המודעות לכך שהזהות המהותית שלי היא מעבר לדעותיי ולמחשבותיי ואיננה תלויה בהם. עקרון זה הוא אבן יסוד בתפיסתו הרוחנית המתוארת בספריו (שהבסיסי שבהם הוא 'כוחו של הרגע הזה').

יש הרבה אמת בכיוון הזה, ואולם אדם צריך להיזהר שלא להתנכר לדעותיו. יש דברים בעלי חשיבות קיומית ולהתנתק מהם משמע להתנתק מהחיים.

המודל שהייתי רוצה לכוון אליו הוא שמהותי הפנימית היא מעבר לדעותיי ולמחשבותיי. ההכרה השורשית הזאת מעניקה לי את הביטחון הקיומי הבסיסי שלי, ולפיכך הקיום שלי אינו מותנה בדעותיי ובמחשבותיי. עם זה, המחשבות והדעות הם הדרך שבה אני פוגש במציאות, וממילא הם חשובים לי גם אם איני תלוי בהם. במילים אחרות, הסכנה היא כאשר התנועה היא מן החוץ פנימה, כשהמחשבות שלי מגדירות את המהות שלי. הצעתי היא אפוא לא להתנתק מן החוץ אלא לשאוף שהתנועה שלי תהיה בעיקר מן הפנים אל החוץ.

ה'אמת' מכילה הכול

בעיניי, ההגדרה של מחלוקות שהיא 'לשם שמים' שצריך לחתור אליה היא הגדרתו של הרמב"ם. הרמב"ם מפרש 'לשם שמים' פירושו 'דרישת האמת' (רמב"ם, פירוש למשנה אבות שם). בהגדרת הרמב"ם יש שני אלמנטים: 'האמת' היא מה שחשוב, ולכן העיקר הוא הטענה עצמה ולא המניעים שבבסיסה. וה'דרישה' (בנוסח אחר: 'בקשה') שאני מבין כחיפוש, כלומר כאשר כל אחד בטוח שהאמת כבר אצלו וכל שעליו לעשות הוא רק לשכנע את חברו להצטרף אליו, יהיה דו-שיח של חירשים, ובמחלוקת אין תועלת ולהפך, היא מעמיקה את העימות. אולם כאשר אדם רואה את עצמו בתהליך של חיפוש והוא פתוח לשמוע את הזולת ולהקשיב לו, המחלוקת היא בסיס לצמיחה. כמובן,אין לצפות שבמהלך הוויכוח יוותר האדם על עמדות היסוד שלו, אלא ייצור פתיחות שתאפשר לו להעמיק את תפיסתו ולהעשירה מתוך המפגש עם נקודת מבט אחרת על פני הדברים.

התפיסה המורכבת של המושג 'אמת' המופיעה במקורות חז"ל ופותחה בקבלה חיונית לתהליך הזה. לאחר האמירה כי 'חותמו' של הקב"ה הוא 'אמת', התלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"א ה"א) מפרש את המילה 'אמת' על ידי דרישת אותיותיה: אל"ף - תחילת האל"ף-בי"ת, מ"ם - אמצע האל"ף-בי"ת, ואילו תי"ו - מסיימת את האל"ף בי"ת. כוונת הירושלמי היא שלעולם זווית מסוימת של הדברים היא חלקית ולכן אינה אמת. האמת מכילה הכול. כהשלמה לדרשת הירושלמי, ציין חותני, פרופסור אוריאל סימון, שהמילה 'שקר' מורכב משלוש אותיות עוקבות, וכולן בקצה אחד של האל"ף-בי"ת.

האב-טיפוס למחלוקת חיובית שהמשנה באבות מציגה היא המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל. ישנו הסיפור המופלא שמספר על בת קול שיצאה מן השמים והכריזה 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' (בבלי, עירובין יג ע"ב). נראה לי שיש בכך כדי לאשש את הטענה שהצענו - מחלוקת פורה היא מחלוקת שיש אמת בשני צדיה. יתרה מזו, לפי הגמרא נוהגים כבית הלל משום יחסם לעמדה החולקת עליהם, משום ההכרה בערכה ולא בהכרח משום שצדקו יותר, אלא שהיו: 'שונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן'. (בבלי, עירובין יג ע"ב). בית הלל מייצגים תפיסה המאמינה בהכלה, אך לא כן בית שמאי. כפי שהגדיר זאת חברי, אילו הייתה הלכה כבית שמאי, לעולם לא היינו יודעים מהי שיטת בית הלל.

הנאמר ביחס למחלוקות שמאי והלל מאפיין במידה רבה את תחום לימוד התורה בכלל. ספרות ההלכה - המשנה והתלמוד - בנויות על מחלוקות, והלומד מעמיק בכל הדעות, ולא רק בדעה שהתקבלה. פעמים רבות, דעה שנדחתה מצליחה להשפיעה בעיצוב ההלכה - לפעמים בהקשר אחד עולה מחדש בהקשר אחר, ואפשר לדרוש 'הלכה' - אותיות 'הכלה'. במובן זה אפשר להבין איך מסכתות רבות של התלמוד, שכל כולן מלאות מחלוקות מסיימות באמרה 'תלמיד חכמים מרבים שלום בעולם' (ראו לדוגמה בבלי, ברכות סד ע"א). נראה שהצלחת הספרות התלמודית שתוכנה מחלוקת, וצורת הלימוד שלה שהיא בדרך כלל בחברותא, מסגרת המזמינה דיון וויכוח - לא צלחה למרות המחלוקת, אלא בזכותה.

הרב יעקב נגן הוא ר"ם בישיבת הסדר עתניאל