כאשר קוראים בפרשיות השבוע על המקדש והקרבנות, מורגש קושי אצל אנשים המסורים לתורה ומצוות. יש כאלה שהעניין כולו, לא נוח להם: הכמיהה למקדש בימינו נראית להם מוזרה - האם הקב"ה צריך מקום? מבנה? נראה להם שהמשכן היה נדרש בזמנו כאשר בתרבות הנכרית היו מקדשים אליליים. לאחר שישראל עשו עגל, ראוי היה לצוות עליהם לבנות משכן כדי לתת ביטוי מתוקן להשפעה האלילית שהיתה עליהם ויצרה גם אצלם צורך לעבוד משהו מוחשי.
יש כאלה שמבינים את החשיבות של משכן. מקום אחד בו מתרכזת עבודת ד הארצית והעולמית. ברור להם שעבודת הא-ל האחד צריכה להיות במקום אחד. מפני שכך נוצרת אחדות מלאה: עם אחד, פונה לא-ל אחד, במקום אחד (לקרבה המלאה מיוחד גם יום אחד = יום הכיפורים). אלו שאין להם קושי עם החשיבות של מקדש בימינו, עדיין יש להם קושי גדול מאוד עם האפשרות של הקרבת קרבנות בימינו: מדוע צריך להמית בהמות כדי לעבוד את ד ? הם בעד בניית המקדש בימינו, בעד חידוש עבודת הכהנים במנורה, שלחן ומזבח הקטורת. אבל הם מתקשים לקבל את העיסוק המרכזי בדם ובבשר כעבודת ד.
הקושי לשאוף ולהתגעגע למקדש ולעבודת הקרבנות הוא תולדה של הגלות והחרבן. ההתרחקות שלנו מהדברים הללו יצרה אטימות לב כלפיהם. אפשר להשוות זאת למצוות ברית מילה: אם במשך מאות שנים היתה מתבטלת ברית המילה, האם היינו מצפים לתחיתה של מצווה זו? האם למישהו היה פשוט וקל לערוך מילה לבנו (כמו שזה היום)? האם היינו מסוגלים לראות במילה ארוע משמח, מרומם לב ונפש, שמחת ההורים על לידת בן וכניסתו לעם ישראל? כיום ברית מילה נתפסת באור חגיגי ושמח גם מפני שאנו רגילים אליה וגם מפני שכולנו יודעים מה ערכה ועוצמתה של מצווה זה ששומרת ומיחדת את ישראל לאורך מאות שנים של גלות ארוכה וקשה. גם הקרבנות נראים קשים מפני שהם רחוקים מאתנו. אלפיים שנה לא עסקנו בקרבנות - לכן הם זרים, וגם יתרונם, השפעתם הטובה, וברכתם, לא מוכרים לנו.
הקרבן, כשמו, הוא פעולה של התקרבות אל ד. לא סתם קבעו חז"ל את הדמיון בין קרבן ותפילה "איזו היא עבודה שבלב זו תפילה" כמו שבתפילה אדם מרגיש עמידה אישית ישירה ודיבור קרוב עם ד, כך בהקרבת הקרבן אדם מרגיש קרוב ומחובר אל ד.
למתנות יש משמעויות שונות: יש מתנה שבאה לפייס, כמו יעקב לעשיו. יש מתנה שבאה לרכך כמו בני יעקב ליוסף (כשהיה מבחינתם המשנה למלך מצרים). אלו מתנות שהמקבל אותן יכול להנות מהן. הן מעניקות לו דבר שמעשיר אותו. הקרבן הוא מתנה שלא באה להנות את המקבל אלא רק לבטא את הרצון להתקרב אליו. אפשר במקרא למצוא דוגמה לכך במתנה של בועז לרות בגורן. הוא מוסר לה שש שעורים, ודאי אין כאן רצון להעשיר אותה, שש שעורים גם לא ישביעו אותה, יש כאן ביטוי של קרבה, זוהי נתינה סמלית שאומרת "את חשובה לי". כך הנתינה של הקרבן לד לא באה להשביע ולא להעשיר חלילה את ד אלא לבטא את תחושת הקרבה שאנחנו מרגישים כלפיו.
עדיין קשה - מדוע לשחוט? מדוע דם? "נפש הבשר בדם הוא" הדם הוא החיים. החיים הם המתנה הגדולה ביותר שקבלנו מד. גודל ערכם של החיים מתבטא במושג "פיקוח נפש". רק שלשה דברים גדולים מהחיים ואלו מצוות ד: עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. בקרבן מן החי אנחנו מבקשים להקריב את היקר מכל - את החיים באהבת ד, הקרבן מבטא את מסירות הנפש לד. מאז שנאסר על אברהם אבינו לעקוד את בנו והוא הקריב במקומו איל, אנחנו מבינים שאסור להקריב את חיינו ממש, הקרבן בא בתמורה לאדם.
בניין המקדש וחידוש העבודה יביאו אותנו לחוש ולחוות דברים שכרגע נמצאים יותר בתודעה שלנו:
א. צריך לשאוף ללא גבול, תמיד יש לאן לעלות.
ב. ההתקרבות אל ד היא רק מתוך כלל ישראל "ושכנתי בתוכם".
ג. הקב"ה מוכן לקבל מאתנו מתנה, הקרבן שלנו שמבטא קרבה ואינטימיות ביננו לבינו.
ד. החיים הם הדבר היקר ביותר בעולם - רק עבודת ד יקרה מהם, הקרבן מן החי מבטא את מסירות הנפש לד.