(יז) וַיְדַבֵּר ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יח) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
(פרק ו)
קרבן העולה וקרבן החטאת הם קדשי קדשים, ושחיטתם אינה נעשית בכל מקום בעזרה כמו קדשים קלים, אלא דווקא בצפון. על מקום שחיטת העולה למדנו בפרשה הקודמת (ויקרא א, יא): "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה", ועל מקום שחיטת החטאת אנו למדים בפרשתנו: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה".
מלבד הענין ההלכתי שבהשוואת דינם של קדשי הקדשים לענין מקום השחיטה, ראו חכמים תועלת גדולה בהשוואת מקום השחיטה של קרבן העולה וקרבן החטאת. כך אמרו חכמים (סוטה לב, ב):
א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תיקנו תפלה בלחש? שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה.
התפילה נאמרת בלחש "שלא לבייש את עוברי עבירה", דהיינו שאיש לא ישמע את "המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם" (רש"י), ווידוים יהיה אך ורק בינם ובין קונם. העיקרון שחסה התורה על עוברי עבירה נלמד מהשוואת מקום שחיטת העולה ומקום שחיטת החטאת. קרבן עולה בא "על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה" (תוספתא מנחות י, יב, ועוד) או על הרהור הלב (ויקרא רבה ז, ג, ועוד) שאלו הן עבירות קלות; ולעומת זאת קרבן חטאת בא על מצוות לא תעשה שזדונן בכרת, שאלו הן עבירות חמורות (על החלוקה בין עבירות קלות לעבירות חמורות, ראה רמב"ם הלכות תשובה א, ב). אילו היה מקום שחיטת העולה ומקום שחיטת החטאת שונה היו הכל יודעים מי חָטא חֵטא קל ומי חָטא חֵטא חמור, והיו מביאי החטאות מתביישים, אבל התורה חסה על כבודם של עוברי עבירה ולכן הכתוב "לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו שלא יבינו שהיא חטאת ומתבייש" (רש"י).
גם האלשיך הקדוש רואה תועלת למביא החטאת בכך שמקום השחיטה שווה, אבל לא לענין הרגשת הבושה אלא לענין הרגשתו בענין מעמדו לפני ה; וכך הוא כותב:
ידוע, כי עבר אדם על מצות עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו. נמצא, כי בשובו, מחמת התשובה הוא מביא העולה, [ו]טרם עשות העולה כבר נתכפר, והיא עולה בקדושה וכולה לגבוה. מה שאין כן החטאת, כי באה על אשר פעל ועשה רעה, ועל כן כי לא לרצון לפניו יתברך יהיה, אשר עשה רעה בפועל ושב מרשעו עד עשות בפועל הקרבן. כי אינו דומה פועל רעה, למהרהר או שעבר על מצות עשה, שטרם הקריב העולה נתכפר. על כן אמר, דע לך, כי במקום אשר תשחט העולה, תשחט החטאת לפני ה, כי אחרי שובו, כאב את בן ירצה אותו ה, וקדש קדשים הוא כעולה.
אדם שעבר על מצות עשה ועשה תשובה "אינו זז משם עד שמוחלין לו" (ראה רמב"ם הלכות תשובה א, ד). בהביאו את קרבנו הרי הוא כבר בעל תשובה שנתכפר לו חטאו, ולכן ברור הוא שקרבנו הוא כליל ועולה בקדושה לה. אבל הכפרה למביא קרבן החטאת תהיה רק לאחר "עשות בפועל הקרבן" (כשם שהחוטא "עשה רעה בפועל"). הבדל זה בין חטאת לעולה ודאי מצטרף להרגשה הכללית של החוטא שקשה לו להאמין ש"אמש היה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה" ולאחר ששב בתשובה "היום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד" (כלשון הרמב"ם הלכות תשובה ז, ו). אך לימדונו חכמים שכך הוא, וכך כתב הרמב"ם (הלכות תשובה ז, ד): "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם".
השוואת מקום הקרבת החטאת למקום הקרבת העולה מועילה בנקודה זו, שידע החוטא ששב בתשובה "כי אחרי שובו, כאב את בן ירצה אותו ה, וקדש קדשים הוא כעולה"; ובלשונו בהמשך הפרשה "שהוא לרמוז, כי במקום אשר לא חטא יהיה אשר חטא ושב, כי הבעל תשובה כקטן שנולד דמי".
[בהמשך הפרשה מבאר האלשיך הקדוש שלא רק חוטא בשגגה שב למעמדו כלפני החטא, אלא אפילו חוטא במזיד בשובו מרשעו חוזר למעמדו לפני ה. את זאת לומד האלשיך הקדוש מהפסוקים "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם" (ויקרא ז, א-ב), ואשם גזילות בא גם על מזיד. ועוד הוא מבאר את גודל מעלתו של השב בתשובה אפילו יותר מאשר צדיקים גמורים; עיין שם].