מחיל אל חיל

פרשת פקודי החותמת את ספר שמות, ספר הגלות והגאולה, בעצם מבקשת לסכם לנו את כל מהותה של גאולת ישראל. כל הפרשה עוסקת בסיכום כל מלאכת המשכן, שמהווה בעצם את תכליתו של עם ישראל בעולם - להצליח לבנות להקב"ה בית לשכן שמו שם; צריכים אנחנו להצליח ולהפוך את העולם מבית עבדים לבית ד'. כי ביציאתנו ממצרים לא יצא וניצל רק הגוף הפיזי שלנו, כי אם רוחנו צריכה השתחררות מכל מיני פרעוניים המנסים לדכא אותנו ואת רוחנו. יציאת מצרים לא מסתיימת עד שרואים ישראל את מצרים מת על שפת הים (וכפי שכבר הזכרנו לא את המצרים מתים כי אם את מצרים, כלומר את המצריות), אמנם נשלמת הגאולה רק בכניסתנו לארצנו, בבניית בית המקדש ובקיום תורתנו בה. ואכן משמש המשכן כמקום בו ישכון ד' בו בארץ; זאת עד שיגיע העת בה לא רק בבית זה ישכון ד' כי אם מלא ד' את הארץ וכן והתהלכתי בתוככם, ובית המקדש יהיה מרכז הכל.
ואולם בסיום הפרשה ובסיום הספר המדבר על עקרון גדול זה בגאולת ישראל, חותמת התורה בכך ש"לא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ד' מלא את המשכן". בשיא של חגיגות חנוכת המשכן, כאשר הדבר אותו רוצים ישראל יותר מכל הוא לראות את נביאם ומנהיגם נכנס אל האוהל, אין הוא יכול לבא אל המשכן משום שירד עליו הענן. יש מצב בו אנו צריכים לדעת שאנחנו לא יכולים לבא ולהכנס אל האוהל, משום רוממות המקום. צריכים אנו לדעת שלמרות כל שאיפת הקדושה שיש לנו לעתים באי המימוש טמונה עבודת ד' היותר גדולה. וצריכים אנו לזכור שדברים אלו באים לאחר חטא העגל המבטא את צרכו של העם במימוש הדברים ולפני חטאם של נדב ואביהוא המראים איך מתוך הלהט לדבר המצוות יכולים אנו להגיע למצב בו עוברים על דבר ד' מתוך התלהבות יתר.
ומיד פסוק אחר כך מלמדת אותנו התורה שיעור חשוב נוסף למרות כל זאת, למרות הידיעה שיש דברים אותם אני עדיין לא מבין ולא יכול להתחבר בשלמות, "בהעלות הענן מעל המשכן יסעו ישראל לכל מסעיהם; ואם לא יעלה הענן ולא יסעו", בכל זאת אני פועל על פיו והולך בדרכו.
ואמנם הפסוק הממשיך את זה העניין מדבר על כך שמשה נקרא לבא אל האוהל; אמנם אנו עוברים ספר ביניהם ועובר שבוע, אך עלינו לזכור כי הפסוק הפותח את ספר ויקרא הוא "ויקרא אל משה" ואמרים חז"ל שתפשו הקב"ה למשה והכניסו לאוהל. יש זמן בו אולי נקרא לבא, אך צריכים אנו לדעת לחכות לזמן ולא לזרזו.
ואכן זה מה שניסו להדגיש לנו מסדרי ההפטרות בקבעם את הפטרת השבת, העוסקת בהשלמת העבודה בבית המקדש בימי שלמה. ולאחר תיאור כל תהליך חנוכתו של המקדש והזכרתו של שלמה את יציאת מצרים ותכליתה, מובא פסוק המבטא את אותו הדבר של סוף הפרשה "ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ד' את בית ד' ", על כך אמר שלמה "ד' אמר לשכן בערפל", לאחר שרואה שלמה שבחנוכת הבית, אין הכהנים ניגשים להמשך העבודה משום שמלא כבוד ד' את הבית, כפי שהיה במשכן, אזי יכול להמשיך את דברי שירתו "בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים". הוכח שהדברים נעשו למען שמו באהבה ולא למען מילוא רצונותי הפרטיים ומילוי עצמי.
אכן, זהו האתגר והמבחן של המוסריות הגואלת: הבחירה בטוב מפני שהוא טוב, המאמץ לאחד את כל המידות באחדות גמורה כי באחדותן נמצא סוד אמיתתן. על האדם חלה החובה להגיע עד היכן שכוחו מגיע. ואז ד' קורא לו כדי להעבירו מעבר לכוחו.