ההפטרה שנקבעה לפרשת נשא קשורה כמובן לפרשת נזיר המופיעה בפרשתנו. "נזירות שמשון" עליה נצטוותה כבר אמו של שמשון תופסת מקום מרכזי בהפטרה. התגלות מלאך ד' אל אם שמשון ואחר כך אל מנוח ואשתו נסתיימה בהקרבת קורבן לד'. "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לד' ומפליא לעשות..." (שופטים י"ג יט).
מפורסמת השאלה כיצד הקריבו מנוח ואשתו קרבן, באזור צרעה, כאשר המשכן עמד בשילה ותקופה זו מוגדרת הלכתית כתקופת "איסור הבמות". שהרי, ברגע שנבנה המקדש- משכן, בשילה נאסרו הבמות. (עיין בדרשות הפסוקים בספר דברים, י"ב ה' ואילך). איסור הקרבה בבמות בזמן איסור הבמות הינו איסור חמור, הכלול גם באיסור "שחוטי חוץ" ויש בו גם צדדים של "אביזרייהו דעבודה זרה".
כדי לענות על השאלה נעיין בדו שיח שקדם להקרבת הקרבן. מנוח שואל את המלאך "מי שמך" (שופטים י"ג יז ) והמלאך עונה "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי" (שם יח) ההקרבה מסתיימת בביטוי "ומפליא לעשות".
יתכן וניתן לענות על שאלתנו באמצעות הבנה "דו השיח".
התורה בספר שמות (ב' כא) קובעת "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו ... בכל מקום אשר אזכיר את שמי..." מה פשר המושג "בכל המקום אשר אזכיר את שמי". המושג "שם" בעברית גם בניקוד צירה וגם בניקוד קמץ, ביחיד וברבים יש לו משמעות של הופעת שכינה או כינוי לשכינה במקומות רבים בתנ"ך. זו גם הסיבה כנראה לכך שהרמב"ם בהקדמתו להלכות יסודי התורה משתמש מספר פעמים, כה רב, בשורש זה (ולא רק בגלל ההשפעה של הערבית). זו גם המשמעות של הקביעה "וישכן באהלי שם" (בראשית ט' כז), ויתכן שזו גם המשמעות של הסיום לברכת כהנים (במדבר ו' כז).
לפי זה הפסוק בפרשת יתרו קובע מפורשות, במקום שבו יש התגלות שכינה מותר להקריב. זה פשר הבירור שערך מנוח קודם להקרבה האם יש כאן "שם" ותשובת המלאך היא שעצם ההתגלות הפלאית היא ההוכחה להשכנת שכינה, אע"פ שאי אפשר לגלות את השם "והוא פלאי". עצם גילוי השכינה באמצעות מלאך ד' הוא המספיק להתיר את הקרבת הקרבן, גם בזמן "איסור הבמות".
נציין במאמר מוסגר כי היתר זה היה בתוקף רק עד בנין בית הבחירה, שהרי משנבחר המקום "אשר יבחר ד'" נפסלו כל שאר המקומות באופן מוחלט.