ההומניזם בדרך כלל היא מדה טובה ואף על פי כן השימוש בה הוא מורכב, מפני שכל התנהלות לא נכונה עלולה להביא אותנו למצב של מרחם על האכזרים שסופו שיתאכזר על הרחמנים, ודוגמאות לכך יש למכביר גם בעבר וגם בחברה הישראלית העכשווית, בעיקר מצד החלק הרואה עצמו 'נאור', וכך הגענו למצב שהנהרגים והנרצחים שבנו הפכו להיות סטטיסטיקה יבשה שההתייחסות אליהם היא כאל אסון טבע ובהתבטאות צינית נקראו "קורבנות השלום". באיגרותיו (אגרת פט) מסביר הראי"ה קוק מדוע נאלץ עם־ישראל להשתמש גם בנשק: "ובענייני המלחמה, אי אפשר היה כלל בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו שאריתם". אלא שיחד עם החובה להשכים ולהרוג את הבא להורגך, קיימת חובה להקפיד שלא לשפוך דם נקי, ועל כן מיד לאחר מתן תורה, בפרשת משפטים, מדגישה התורה במצוותיה להתרחק מכל מעשה הפוגע בזולת. ששיא האלימות היא שפיכות דמים שעליה כתב הרמב"ם בהל' רוצח (פ"ד ה"ט): "אע"פ שיש עוונות חמורין משפיכות דמים - אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים . . . וכל מי שיש בידו עוון זה - הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילוהו מן הדין". והנה על אף חומרתו של עוון שפיכות דמים נכשל בו האדם כבר בשחר ימיה של האנושות ככתוב: "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו", היה זה הרצח הראשון שלצערנו לא פסק מאז עד עצם היום הזה.
אברהם אבינו לימד אותנו הומניזם אמיתי, על אף היותו אבי החסד והחמלה לכל יצור (עיין הקדמת הנצי"ב לספר בראשית), העומד ומבקש רחמים אפילו על אנשי סדום ועמורה, הוא ידע שפעמים יש להשתמש אפילו במלחמה שיש בה שפיכות דמים כדי להגן על החברה, ככתוב: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וירדוף עד דן, ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה". אלא שאברהם עם כל הכרתו בצדקת מלחמתו עם זאת אין מצפונו הישר שקט, הקוד המוסרי שלו מציק לו, שמא במהלך המלחמה הצודקת פגע גם באוכלוסיה חפה מפשע, כמו שדרשו במדרש: "'אל תירא אברם' - לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: תאמר אותם אוכלוסין שהרגתי, שהיה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד? . . אמר הקב"ה לאברהם: אותן אוכלוסין שהרגת קוצים כסוחים היו" (ב"ר מד). גם יעקב אבינו חשש כל ימיו מעון שפיכות דמים, כבר מילדותו נתן דעתו לכך כמו שדרשו: "'ויעקב איש תם' - משפיכות דמים" (תנדא"ר כו) ולקראת פגישתו עם עשו כשהוא מתקין עצמו לשלשה דברים: "לתפילה, דורון ומלחמה", הוא מועיד את אופציית המלחמה כאפשרות האחרונה, וגם אז אין הוא שלם עמה: "ויירא יעקב מאד ויצר לו", 'ויירא' - שלא ייהרֵג, 'ויצר לו' - שלא יהרוֹג. אמר אם הוא מתגבר עלי , הורגני. ואם אני מתגבר עליו, אני הורגו" (ב"ר עו).
שפיכות דמים אינה יודעת גבולות, וכבר אמרו ב"תנא דבי אליהו רבה" (פרק כח): "ולא ניתנה התורה אלא על מנת לקדש שמו הגדול - מכאן אמרו ירחיק אדם עצמו מן הגזל, בין מן הישראל בין מן הגוי, ולא עוד אלא משום שכל הגונב מן הגוי לסוף הוא גונב מן הישראל. . .ואם הוא שופך דמים לעכו"ם לסוף הוא שופך דמים לישראל". דוגמא לדבר מוצאים אנו אצל שמעון ולוי, תחילה הם שפכו את דמם של אנשי שכם (ועיין במפרשים את סיבת הדבר) ולבסוף הם היו נכונים לשפוך גם דם ישראל, כמו שכתוב בתורה: "ויאמרו איש אל אחיו. . . ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו" ועל כך אומר להם ראובן: "אל תשפכו דם!". מי היו אלו שאמרו איש אל אחיו להרוג את יוסף? על כך אומר המדרש: "ויאמרו איש אל אחיו - מי הם? שמעון ולוי" (תנחומא ישן, וישב יג). על כן בימים אלו שאנו עומדים על נפשנו להגן על עצמנו נגד העומדים לכלותנו, חייבים אנו להשתדל כמה שהדבר ניתן להיזהר משפך דם נקיים.