"וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ" (בראשית מ"א, נה) - ר אבא בר כהנא אמר: כפאן למול. בראשית רבה צ"ג, ד.
לפי דרשתנו, המנדט הנרחב שנתן פרעה ליוסף, נוצל על ידו בכדי לכפות את המילה על כלל יושבי הממלכה המצרית. נראה כי מדרש זה מנסה להסביר את המציאות ההיסטורית שהיתה מוכרת לחז"ל, לפיה המצרים נהגו למול וראו פגם גדול בערלות.
במצרים נמצאו תמונות ופסלים של גברים נימולים, ואף תבליטים המראים את מעשה המילה עצמו (ראה אנצקלופדיה מקראית, "מילה", עמ 896). כמו כן, כמה מן החנוטים נבדקו, ונמצא שהיו נימולים. ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) מתאר את המילה כמנהגה של מצרים, ואף ראה במצרים את המקור למנהג המילה (היסטוריות, ב, 104). אנו אף יודעים כי במקביל לגזרות היוונים והרומאים על המילה בישראל, נגזרו גזירות דומות גם במצרים.
נראה כי מנהג המילה המצרי, שדרשתנו מהווה לו הד, יכול להסביר את המילה ההמונית אותה ביצע יהושע בגלגל עם הכניסה לארץ: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם. כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ. כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר... וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ. (יהושע ה, ד-ז).
מדוע לא קיימו ישראל את מצוות המילה במדבר? תשובת הגמרא לפיה ישראל נמנעו למול משום סכנת הדרכים שבמדבר (יבמות ע"א ע"ב), אמנם מסבירה את הנימוק ההלכתי מדוע בני ישראל לא מלו - אך עדיין יש לתמוה מדוע הקב"ה לא הודיע לישראל על קיומה של עצירה ארוכה לצורך המילה, במקום ליצור מצב שבו ישראל לא ימולו במשך דור שלם.
שאלה נוספת עולה מתוך דברי ה אל יהושע עם סיומו של מעשה המילה - "וַיֹּאמֶר ה אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם" (יהושע ה, ט). פרשנים רבים תמהו על ביטוי זה - שכן לכאורה היה ראוי לכנות את חרפת אי-המילה חרפת המדבר, שכן בהיות ישראל במצרים הם דווקא הקפידו על המילה. אך לאור מנהג המילה המצרי (בין אם הונהג על ידי יוסף כדברי דרשתנו, ובין אם נבע מסיבות היסטוריות שונות) - ניתן לפרש כי היות האדם ערל, היה נחשב לחרפה בארץ מצרים.
מנהג המילה המצרי, יכול גם להסביר מדוע הקב"ה יצר מצב שבו ישראל יימנעו מלמול עצמם בהיותם במדבר (ולא הודיע להם מראש על חניית 19 השנים בקדש, לדוגמא, שם יכלו למול ללא חשש את בניהם). נראה כי אותם השנים הארוכות בהם נמנעו ישראל מלמול, נועדו לאפשר את הניתוק ממנהג המילה שנהגו ישראל במצרים - שהיה עלול להיתפס כחלק מהתרבות המצרית. פעמים רבות על מנת להתנתק מתרבות בעייתית - יש צורך בתקופת ביניים בה יהיה ברור כי יש ניכור ערכי מוחלט בין תרבותנו לתרבות הקלוקלת.
רק עם הכניסה לארץ, כאשר נעלם החשש המתמיד מפני השואפים ל"נתנה ראש ונשובה מצרימה", היתה אפשרות שמעשה המילה ייתפס כחלק מהתרבות הישראלית השורשית - ולא כניסיון לקבלת הנורמות המצריות. בעומק העניין, יש להבין שרק בעת מעשה המילה עם הכניסה לארץ, הסתיימה תקופת ההשפעה המצרית על התרבות הישראלית.
יש לזכור שלתרבות קלוקלת יכולים להיות שני סוגים של השפעה הרסנית: הסוג הראשון הוא הנזק הישיר הנובע מקבלת הערכים השליליים שבתרבות הקלוקלת. אך קיים גם נזק עקיף נוסף, הטמון בהתרחקות המכוונת מכל ערך (אף אם הוא חיובי ביסודו) אשר קיים בתרבות זו. הרצון להתרחק מהתרבות הגלותית שפעם בעמנו בראשית ימי הציונות, גרמה לתקופה של התנתקות מכלל ערכי הגלות - כולל הערכים הראויים בהם החזיק עמנו בתקופה זו. כיום אנו מבינים שיהודי לא גלותי באמת - הוא יהודי שלא יסתלק מערך ראוי, רק בשל העובדה שיהודים גלותיים החזיקו בו.
בן בוגר ועצמאי - איננו בן שפועל אוטומטית בכל עניין בניגוד לערכיהם של הוריו, אלא בן שבורר לעצמו את ערכי האמת שמצויים בהנהגותיהם של הוריו. בתקופה שבה הרפורמים איימו למוסס את דרכה של היהדות - מובן מדוע היהדות הנאמנה התנכרה לכל פעולה שעולה ממנה ריח של חידוש. אך יהודי שרוצה כיום בכנות לא להיות מושפע מקיומם של הרפורמים, צריך לשאוף ולהחזיר ליהדות את מאפייניה המתקדמים והמתחדשים - המצויים בתוך עולמה של ההלכה מאז ומעולם.
נראה כי תקופת הביניים של המדבר היתה הכרחית על מנת שכאשר יתחדש מנהג המילה, תהיה זו מילה ישראלית שמבטאת את הייחוד הישראלי, ולא את הנהיה אחר תרבות מצרים. כך גם היתה הכרחית מלחמת החורמה שהכריזו המכבים על היוונים, ואשר מגמתה היתה דחיה מוחלטת של עולם הערכים היווני. דחיה מוחלטת זו כללה גם את הערכים החיוביים המצויים בתרבות היוונית: יופי ואסתטיקה, חכמה ופילוסופיה.
אך נראה שלאחר השלב ההכרחי של דור המדבר בו חל איסור על לימוד חכמה יוונית - את חג החנוכה שלנו ראוי להקדיש לא רק למסר העצמתי של דחיית הערכים הקלוקלים שבתרבות היוונית, אלא גם לניסיון להיות מנוטרל מההשפעה ההרסנית של כפיית התרבות היוונית במובן המלא של המילה. מלבד עצם דחיית הערכים הבעייתיים שבתרבות יוון, יש להקדיש מחשבה להקפדה על אי דחיית הערכים החיוביים המצויים בה - מתוך גישה יהודית המאמינה בעצמאותה ובכוחותיה להישאר נאמנה לדרכה תוך אימוץ יפיפיותו של יפת אל תוך אהלי שם.
* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן. המדור מתפרסם במסגרת המדור בעיניים של חז"ל בעלון שבתון.