חדשות כיפה

פרשת מצורע: כוחו של דיבור

לפני שהכהן בא לראות בית מנוגע מוציאים ממנו את כל התכולה, כדי שהתכולה לא תטמא. האם עצם הנגע בבית מטמא, או פסק הכהן?

צילום: shutterstock

בפרשתנו אנו קוראים על נגע צרעת בבתים. בדיוק כמו בנגעי הגוף, עליהם קראנו בפרשה הקודמת, גם כאן הפרוצדורה היא שאדם שרואה בבית סימנים מחשידים לצרעת פונה אל הכהן לבחון לעומק האם מדובר בנגע צרעת או בבעיה אחרת.

כך אומרת לנו התורה (פרק י"ד, פס' ל"ג- ל"ו):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶםוּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִתוְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת".

כאשר בבית מנוגע יש מטלטלין, הם נטמאים מעצם היותם בבית המנוגע, דבר שמצריך הליך טהרה סבוך גם לכלים השונים, והבעייה הגדולה יותר היא  בכלי חרס שאין אפשרות לטהרם כלל. בכדי למנוע את הפסד כלי החרס, אומרת לנו התורה שברגע שהתעורר חשד כזה אצל בעל הבית והוא בא לכהן לבקש לקבל אבחנה, מצווה הכהן לפנות את הבית טרם בואו של הכהן, בכדי שאם יתברר בסוף שהבית מנוגע, לא יטמאו המיטלטלין שבו. כאן כמובן מתעוררת שאלה- האם אמירתו של הכהן מטמאת את הבית או הנגע? הרי הנגע היה קיים בבית
לפני שפנו מלכתחילה את הכהן ולא רק לאחר שהוצאו המיטלטלין,  וממילא מה יועיל שיוציאו את המיטלטלין אחרי שהנגע נוצר, אבל לפני בוא הכהן?

קושיה זו מתעצמת כשאנו קוראים בהמשך מה קורה במקרה שהכהן כבר הגיע לבית ובחן את הנגע, והוא סבור שהוא טמא. כך ממשיכה לתאר התורה (שם, פס' ל"ז-ל"ח):וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן-הַקִּיר: וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן-הַבַּיִת אֶל-פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת-הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים". מדוע על הכהן, שכבר היה בתוך הבית בזמן שהנגע בבית, ואף הסתכל ועיין בו היטב, לצאת מן הבית לפני שהוא אומר "בצורה רשמית" שיש להסגיר את הבית? אם הנגע עצמו מטמא, הרי שהכהן כבר היה בבית בזמן שיש בו נגע.

מלמדת אותנו התורה יסוד עצום. אף על פי שיש נגע בבית, לא הנגע עצמו מטמא, אלא הפסק של הכהן שהנגע טמא. נכון שברגע שיש חשד לנגע מחויב הבעלים להזעיק את הכהן לבדוק, והכהן מחויב לבדוק ולפסוק דין אמת, אבל עד הרגע שהדין לא נפסק רשמית, אין הנגע מטמא. למעשה, גם אחרי שנפסק רשמית, הנגע מטמא רק מאותו רגע והלאה, ולא רטרואקטיבית.

על סמך היסוד הזה ניתן להבין גמרא מוכרת במסכת ברכות בסוף פרק "תפילת השחר" (דף ל' עמוד ב') "אמר רב ענן אמר רב
 טעה ולא הזכיר של ראש חודש ערבית אין מחזירין אותו לפי שאין בית דין מקדשין את החדש אלא ביום". אומר רב ענן בשם רב שמי ששכח לומר "יעלה ויבוא" בערבית של ליל ראש חודש, בדיעבד לא חוזר על תפילת העמידה (בניגוד לשחרית ומנחה שאם שכח "יעלה ויבוא" וסיים את העמידה מחויב להתפלל עמידה בשנית ולהזכיר "יעלה ויבוא", ובניגוד לחול המועד שחוזר אפילו בערבית).

טעמו של רב שבית דין לא יכול לקדש את החודש בלילה. ואז מה? מה הקשר בין קידוש החודש לאמירת "יעלה ויבוא"? בצעירותי, כששאלתי שאלה זו כמה אנשים שלמדו את הגמרא הזו, טענו שתקנת "יעלה ויבוא" היא זכר למצוות קידוש החודש, ולכן עיקרה בזמן שניתן לקדש את החודש, כלומר ביום. על הבנה זו הקשיתי להם שתי קושיות- 1) הרי מפורש במסכת ראש השנה שאם ראש חודש לא התקדש על ידי בית הדין ביום השלושים לחודש היוצא, אין צורך לקדשו כלל ביום השלושים ואחד, אלא הוא מתקדש מאליו. אם כן, כשיש יומיים ראש חודש, ביום השני לא היה צריך להחזיר מי ששכח "יעלה ויבוא" אפילו בשחרית ומנחה
, שהרי ביום זה בית דין לא מקדשים את החודש. 2) בחול המועד אין כלל קידוש החודש, וממילא היה צריך להיות שבשלוש התפילות לא חוזרים, ואנו יודעים שההלכה שבחול במועד על שלוש התפילות כן חוזרים.

אם כן מה פירוש טעמו של רב? אף על פי שבית דין אינם פוסקים אם לקדש את החודש על פי רצונם השרירותי, אלא ביושרה מלאה בעקבות הנתונים שהוצגו בפניהם על עדות ראיית מולד הלבנה בערב הקודם ע"י עדים כשרים, עדיין אמירת בית הדין בסוף הדיון "מקודש החודש" היא זו שהופכת רשמית את היום לראש חודש. אז נכון, שבניגוד לאמירת הכהן בנגעי בית, כשקידשו בית דין את החודש הוא כן מקודש רטרואקטיבית מהערב לפניו ולא רק מרגע שבית דין קידשוהו (וזה אומר, למשל, שמי שעשה מלאכה בליל שלושים באלול בזמן שהיה בית דין שמקדש חודשים, ולמחרת בבוקר קידשו בית דין את החודש וזה הפך לא' תשרי, כלומר ליום טוב של ראש השנה, אותו אחד שעשה מלאכה בליל ל' באלול שהפך לא' בתשרי, יוצא רטרואקטיבית שהוא עבר על איסור תורה של מלאכה ביום טוב. בכדי להימנע מזה נהגו לעשות ראש השנה יומיים מספק גם בארץ ישראל), אבל עדיין קדושת ראש חודש גדולה יותר החל מהרגע שבית דין קידשוהו רשמית, ולכן בליל ראש חודש, שבית דין לא יכלו לקדשו רשמית, זה עדיין "קצת פחות" ראש חודש, ולכן אם שכח יעלה ויבוא לא חוזר. המשנה ברורה (סימן תכ"ב, ס"ק ג'), אגב, כותב במפורש כמו שפירשתי לעיל. מסיבה זו, אגב, המצווה להרבות בסעודת ראש חודש היא בעיקרה ביום ראש חודש ואין צריך להרבות גם בליל ראש חודש (מ"ב, סי' תי"ט, סע' ב').

נחזור לעניין נגעי הבתים. כאמור, לימדה אותנו התורה שהטומאה תלויה באמירתו של הכהן שהבית טמא. מה הרציונאל של יסוד תורני הלכתי זה ומדוע התורה מלמדת אותו דווקא בהקשר של נגע צרעת?

נתחיל מלהבין על אילו חטאים היו נענשים בצרעת. הגמרא במסכת ערכין (דף ט"ז עמוד א') מונה שבעה חטאים כאלו: "אמר רבי יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין". מבחינה רעיונית, ניתן לומר, שהעונש של המצורע ודיניו הם מידה כנגד מידה כנגד חטאו, בכדי לחנך את האדם לתקן את החטא.

בחטאים "במעשה" הקשר בולט לעין- האדם שפך דמים וכרגע הוא נהיה חולה, שזה מעין תזכורת לזה שגם הוא לא יחיה לנצח. האדם גילה עריות מחמת יופיו, פתאום הוא נהיה מצורע ומכוער. הוא גזל את חברו- גם לו נגרם נזק לממונו, בגדיו או ביתו.

אולם, אדם שדיבר לשון הרע או נשבע על שקר טוען "לא חטאתי, בסך הכל דיברתי. לא עשיתי שום מעשה ממש". לכן, מידה כנגד מידה מלמדת אותו התורה את כוח הדיבור. כמו שלפני שהכהן אמר שהבית טמא הוא היה טהור, ככה לפני שנשבעת לשקר היה מותר לך לעשות את הפעולה, ודיבורך אסר אותה. כמו שרק אמירת הכהן שהבית טמא גרמה לכל הצורך להסגיר את הבית ולנתוץ אבניו וכו', ככה תבין כמה נזק דיבור קטן שלך יכול לגרום לחברך.

ובשלב זה, אדם שרק היה גס רוח או צר עין יכל לטעון "אפילו לדבר לא דיברתי. בסך הכל היו לי רגשות לא מוסריים". גם כאן מלמדת אותנו התורה שצריך לשאוף להיות שלם אפילו במחשבה וברגש. היית גס רוח ושחצן, עכשיו אסור לך לפסוק לבדך שהנגע טהור או טמא, עליך ללכת אל הכהן ולהתבטל לפסק שלו. היית צר עין, לא רצית להשאיל לחברך חפץ שאינך צריך (והכוונה כמובן, במקרה שחברך יכל להנות ממנו בלי להוריד מערכו ובלי לקלקלו כלל, אלא נמנעת מלהשאילו אך ורק מחמת צרות עין  שכואב לך שמישהו אחר יהנה גם), וטענת בפניו שאין לך חפץ כזה, בגלל הנגע אתה צריך לפנות החוצה את כל חפצי הבית והשכן רואה שדווקא יש לך את החפץ... 

ממילא, מלמדת אותנו פרשתנו, שלא רק במעשה אסור לחטוא, אלא גם לא בדיבור, ואפילו לא במידות רעות.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ניירובי, בירת קניה צילום: shutterstock

שליחי חב"ד בקניה נשדדו ונפצעו

קרא עוד