לך לך לעצמך

ארבע הפרשיות הראשונות של ספר בראשית הן בראשית, נח, לך לך, וירא. מוריי לימדוני שהשמות של פרשיות השבוע מרמזים לנו את הדרך להארה רוחנית ומציגים את סדר העבודה הנדרשת להשגתה: 'בראשית נח' - תחילה על האדם להגיע למצב 'נח', מצב של רוגע ושלווה, ומתוך כך הוא יוכל להמשיך ל'לך לך'. כפילות המילים מלמדת את האדם שהמסע שהוא נדרש לעשות הוא המסע אל עצמו, ומתוך התהליך הזה יהיה האדם מסוגל לזכות להגיע ל"וירא אליו ה'", להארה. בפרשת השבוע 'לך לך' נתבונן בשלב ההליכה בדרך.

המסע אל עצמי
בתחילת הפרשה אלוהים קורא לאברהם ללכת: 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, וּמִמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ'. הזוהר הקדוש דורש שכפילות הלשון היא למעשה דרישה מהאדם לצאת למסע אל עצמו: 'לך לך לעצמך...לדעת ולתקן עצמך' (זוהר לך לך א:עז ע"ב - עח ע"א. תרגום ) בקטע מופלא באורות הקודש הרב קוק מלמד שכאשר יגיע האדם לעצמו הוא יגלה את האלוהים:
'ואני בתוך הגולה' (יחזקאל א, א), האני הפנימי העצמי... חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו... וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד... את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא...אני ה'. (אורות הקודש, ג:קמ)

הרב קוק רואה בהצהרתו הביוגרפית של יחזקאל 'ואני בתוך הגולה' אמירה קיומית, כלומר ה'אני', הזהות האמתית שלי, נמצאת בגולה, מחוץ לעצמי, וחטאו הבסיסי של האדם הוא הניכור מעצמו. החברה שלנו שופעת ניכור בין אדם לחברו, אולם הניכור לדעת הרב קוק מתחיל קודם כול בין האדם לבין עצמו, 'ובשל הניכור העצמי אין האדם מסוגל להשיב לשאלת האלוהים "איכה?"'. ומכאן הרב קוק מגיע לאמירה נועזת ומדהימה; כאשר נבקש את 'האני' העצמי ונמצא אותו-את עצמנו, נגלה ש'אני ה'', כלומר נגלה את אלוהים השוכן בתוכנו. כאשר אני נאמן לעצמי אני מגלה שהמציאות שמעבר, הקודש, מקור החיים, מתגלים בי. אלוהים קיים בתוכי ואני קיים בתוכו.

המורה הרוחני אקהרט טולי (מחבר 'כוחו של הרגע הזה') מספר שהוא הגיע להארה מתוך המחשבה שעורר בו המשפט: 'איני מסתדר עם עצמי'. לפתע הוא הבין שישנם שני רבדים של אישיות: 'אני' ו'עצמי', ורק אחד מהם זה הוא באמת. הרב קוק מציג תפיסה דומה אבל דתית כאשר הוא רואה בזהות האותנטית הפנימית אלוהות. הרב קוק יונק מסיפור בריאת האדם בספר בראשית, שם מסופר כי האדם נברא 'בצלם אלוהים' (בראשית א, כו-כז), ומזהה בין 'האני הפנימי' של האדם ובין הזהות האלוהית. תשוקתו של הרב קוק לגילוי האני הפנימי המזוהה עם האלוהות היא גם משאלת הלב העיקרית של האופנישדות (כתבי הקודש ההינדיים). על פי האופנישדות ייעוד האדם בחיים להכיר כי 'אטמן' (האני הפנימי) ו'בראהמן' (האין-הסוף) חד הם.

מתוך נקודת הדמיון הזאת דווקא נוכל לחדד את השוני בין היהדות לבין הדתות שצמחו מהאופנישדות; לדעתי הפער נעוץ בתפיסת משמעות נוכחותו של האדם בעולם המוחשי. מהאופנישדות עולה כי האדם מסוגל להשתחרר מכוח החומר - שאינו אלא אשליה ('מאיה') - על ידי המודעות העצמית, ומי שאינו מצליח 'להשתחרר' מאשליית ה'מאיה' חוזר אל המציאות החומרית בגלול נוסף כדי לשוב ולנסות. כלומר האדם בא לעולם כדי להשתחרר ממנו. היהדות, לעומת זאת, רואה בירידת הנשמה לעולם שליחות. על האנושות מוטלת אחריות כבדה כלפי המציאות - לתקן אותה ולשפר אותה. אם נשוב אל הזוהר (לך לך חלק א עז, ע"ב) מתברר שיש בו דרשה נוספת ולפיה 'לך לך' היא קריאתו של הקב"ה אל הנשמה. הנשמה נמצאת במרום מושבה, והיא נדרשת לעזוב את מקומה הטבעי ולרדת אל המציאות הארצית והמוחשית. הקב"ה מוסר לנשמה את היכולות לקיים את שליחותה (שהיא, על פי הגדרת הזוהר, לעבוד, לשמור על המציאות ולתקן אותה), ועם השליחות אלוהים מבטיח לנשמה ברכה; והנה, הפסוק העוקב את הציווי 'לך לך' הוא 'וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה'.

כשאברהם פגש את בראמה
בביקורי הקודם בהודו (יוני 2006) נסעתי לעיר הרווידוור שבצפון המדינה, שם שוכן האשרם של אנאנדמוי-מה (Anandamoyi Ma), מהגורואים הגדולים של המאה הקודמת (נפטרה ב-1982). הנשיא הנוכחי של האשרם הוא ויג'יאנאנדה (Vijiananda), אז גורו מבוגר בן 92. ואולם ויג'יאנאנדה אינו שמו המקורי; הוא נולד בשם אברהם יעקב ווינטרופ, בנו של רב שחי בדרום צרפת, וכמו אברהם המקראי גם אברהם-ויג'יאנאנדה עמד לפני צומת הדרכים של 'לך לך': ויג'יאנאנדה סיפר לי שלפני שהגיע להודו תכנן לעלות לישראל. בזמן מלחמת העצמאות הוא ניסה להתנדב לארגון 'ההגנה' אבל נדחה (התברר שאחד מחברי משפחתו היה אחראי לגיוס בצרפת וחשש לשאת באחריות לסכנה). אף שאברהם הצעיר גדל בבית דתי הוא היה אתאיסט. יום אחד הוא נתקל בספר על פילוסופיה הודית שתוארה בו היכולת 'לגלות את אלוהים בתוכך'. הרעיון שבה את ליבו והוא החליט לנסוע להודו וללמוד עליו. אמנם בדרך כלל באשרם של אנאנדמוי-מה לא קיבלו תלמידים מן המערב, אולם כאשר ראתה אותו המורה חשה כי מדובר באדם מיוחד, ועוד לפני שביקש קבעה אתו פגישה וצירפה אותו לשורות תלמידיה, וברבות הימים אף הסמיכה אותו לממשיכה. בחמישים וחמש השנים האחרונות הוא חי באשרם ולא יצא מהודו. בסופו של דבר שתי האפשרויות היו לפניו בעת בחירת מסעו והן מתאימות לשתי הפרשנויות של הזוהר - לך לך כפשוטו, לארץ ישראל, להילחם עבור עמך, או לך לך במשמעות חיפוש עולמך הפנימי.

נכנסתי לחדרו הצנוע. בארון הספרים הבחנתי בכמה ספרים יהודיים - תנ"ך, תניא, שפת אמת, סיפורי חסידים של שמחה רז וביוגרפיה של אריאל שרון. ויג'ינאנדה מרגיש שמעולם לא עזב את היהדות, והפילוסופיה ההודית של הוידנטה ((Vedanta שנמשך אליה אינה עומדת עמה בסתירה. אחת מתלמידותיו סיפרה לי שפעם נשאל אם נכון הדבר שהוא היה פעם יהודי. ויג'יאנאנדה הזדקף בגאווה ואמר 'אני יהודי!'. אף על פי שמעולם לא ביקר בישראל הוא חש חיבור עמוק למאורעות כאן. בהתרגשות הוא שר לי את 'ירושלים של זהב' של נעמי שמר (אחד מהלקחים הכלליים שלי מהנסיעה להודו היה שחלקים מהתרבות הישראלית הנחשבים כאן לקיטש, בהודו עדיין נחשבים קודש). אני שואל אותו אם יוכל להשיא לי עצה מניסיונו לחיפוש הרוחני, וויג'יאנאנדה השיב: 'יש שבילים רבים המובילים לפסגת ההר, אבל מי שעובר משביל לשביל באמצע הדרך לעולם לא יגיע למעלה. על האדם לדבוק לחלוטין בדרכך אחד על פי המסורת שלו'. עצתו הזכירה לי רעיון ששמעתי מחבר אחר: 'כדי להגיע למים חייבים לחפור עמוק'. רבים ממחפשי הדרך טועים כיוון שהם חופרים בורות רבים ושטחיים וממילא לא מגיעים למים. נראה שהדבר נכון במיוחד לחלק מהאנשים הנמשכים אחר 'העידן החדש'. להתעניינות בדרכים רבות ומגוונות יש ערך - כך אפשר לראות את הטוב בזולת ומתוך כך לכבד אותו. הכרת מגוון הדרכים עשויה אף לסייע למחפש בדרכו שלו, אך בד בבד חייבת להיות לו דרך אחת שלו, שבה הוא דבק. ואם לא יעשה כן, המידע הרב לעולם יישאר חכמה מועטה. בסוף הפגישה מילא ויג'יאנאנדה את ידיי בשוקולדים. ניסיונותיי להתמקח ולהקטין את הכמות נדונו לכישלון - הוא מתעקש ואני יוצא אל ארבעים ושש המעלות של הקיץ ההודי באוסף גדול של שוקולדים שנמסים מיד.

אחרי הפגישה הרהרתי בעצה שהשיא לי ויג'יאנאנדה. קשה לומר על מי שנשאר חמישים וחמש שנים באשרם כי לא היה דבק בדרך היחידה. אבל מה בדבר ההצהרה שדרך זו צריכה להיות 'על פי המסורת שלך'? האם בכך הביע צער על הדרך שבה לא בחר? ואולי אילו ידע מוקדם יותר שאותן תפיסות רוחניות שהביאו אותו בזמנו להודו נמצאות גם ביהדות הוא היה בוחר אחרת? אני חש שעליי לחזור אליו, לשוחח עמו עוד פעם. בביקורי השני נתקעה המונית בפקק ונותרו לי דקות ספורות עד לרכבת לניו דלהי. ברגע הפרידה היבטנו זה בזה, ושנינו הבנו שזו פגישתנו האחרונה. אני עומד לצאת וויג'יאנאנדה מבקש ממני: 'כשתגיע לכותל תתפלל עליי'.

ארבע שנים לאחר מכן הוא הלך לעולמו, ובניגוד למקובל בהודו - ובמיוחד בקרב אנשי קודש - הוא ביקש שגופו לא יישרף אלא ייקבר באדמה, ולפני מותו ייחד לשם כך חלקת אדמה. אנשי האשרם החליטו לכבד את בקשתו החריגה, בקשה שבלי ספק נבעה מהרצון להיקבר על פי המסורת היהודית.

יעקב נגן הוא ר"ם בישיבת עתניאל