בפרשת לך לך מצויינים גם הציווי והברכה על הארץ וגם על הזרע - על העם היושב בארצו. משכך, כל התורה מנקודה זו ואילך איננה אלא מימושה והתגשמותה של ההבטחה הא-להית הבראשיתית לאברהם.
עם זאת, אני מבקש להציע התבוננות נוספת בפרשה זו, מתוך בחינת מקומה ומעמדה של שרי-שרה, אם האומה. מי שקורא בעיון את תחילתה של הפרשה מגלה ששרה סבילה ביותר, אין לה מעמד משל עצמה. בפרק הראשון של פרשה (פרק יב) שרי מוזכרת פעם אחר פעם כאשתו של אברם. היא מכונה פעמיים "שרי אשתו" (פסוקים ה ו-יא), פעמיים "האשה" (פסוקים יד ו-טו), פעם אחת "שרי אשת אברם" (פסוק יז), ופעמיים "אשתו" (פס יז, וכן יג, א). בכל שבע הפעמים בהם מוזכרת שרי היא נספחת לאברם, אין לה מעמד עצמי.
הדבר בולט ביותר בפרק טו, בברית בין הבתרים. במעמד זה מבטיח הקב"ה לאברם את הבטחות הזרע והארץ, ומושם דגש משמעותי מאוד על אברם כדמות שסביבה תתפתח האומה הישראלית ("אנכי מגן לך", "שכרך הרבה מאוד", אשר יצא ממעיך הוא יירשך" - ודוק, ממעיו של אברם, ולא ממעי שרי!, "כה יהיה זרעך", "לתת לך את הארץ הזאת", "גר יהיה זרעך", "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה", "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", וכו).
כאן אני מבקש להציע פרשנות רדיקלית, אך דומני שיש לה יסוד בכתובים. אנו מוצאים שברית בין הבתרים לא התגשמה מיד, ואחריה עוד נולד לאברם בן (ישמעאל), שלא משרי אשתו, ואף נוצר מפח נפש משפחתי על רקע זה. רק לאחר מכן מבטיח הקב"ה לאברם מחדש את הבטחת הזרע והארץ, תוך שהוא משנה את שמו. מדוע נזקק הקב"ה להבטחה נוספת? מדוע ברית בין הבתרים לא התגשמה מיד?
אולי ניתן לומר שהמחזה הראשון היה נסיון לאברם. הקב"ה הציב בפני אברם (והוא מקרה חריג לתופעה זו בתנ"ך) כמה פעמים ציוויים והודעות, כאשר לקב"ה לא היתה כוונה לממשם, או לחילופין כאשר הוא מצפה מאברם להתווכח ולהתמודד עימם. כך היא פרשת העקדה, פרשת סדום ואף הפליט שמבשר על שביו של לוט. אברם הוא המודל של האקטיביות, של חוסר ההשלמה עם המציאות, גם כאשר היא מתוארת בידי ה. את בנו הוא עוקד, אך מיד כאשר משחרר אותו הקב"ה מגזרה זו הוא מקריב איל תמורת יצחק, שלא בהוראה.
האם יכול להיות שהקב"ה ציפה מאברם למחות על אי-הזכרתה של שרי? האם יכול להיות שאברם היה זקוק לתזכורת על חשיבותה של שרי בברית עם הקב"ה?
אברם נענה להפצרתה של שרי ולוקח את הגר. לפעולה זו לא היתה שום תרומה למימוש ההבטחה הא-להית (פרק טז). אברם זקוק לשרי לצידו, ולא במנותק ממנו. הכרה זו מתממשת בפרק יז. שם חוזרת ההבטחה ונשנית, אחרי היאוש מישמעאל (הגם שאברהם עוד מנסה להציל משהו מאפיק זה), אך בסופה מופיעה הפסקה הבאה (פס טו-טז):
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ".
זו הדרך למימוש ההבטחה ואין בלתה. ההכרה בתפקידה המהותי של שרה בבנין האומה. הברכה איננה של אברהם, היא של אברהם ושרה. כרקע לכך צריך לקרוא את פרק טז, בו שרי (לא "אשת אברם" להטיותיה השונות) מוזכרת שבע פעמים כדמות עצמאית ופועלת. כששרי עומדת על זכותה לפעול במציאות, היא זכאית לתואר שרה, היא מבשילה להיות אֵם האומה הפועלת ויוצרת בעולם.
הוא שאומר הנביא (ישעיהו נא, א-ב):
"שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה, הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ".
הרב צחי הרשקוביץ, רב קהילת "נצח שלמה", פ"ת