בין חטא המרגלים לרעיון של עקירת יהודים מביתם בארץ ישראל (הקרוי במכבסת המילים: "התנתקות") עובר קו ישר והוא המאיסה בארץ חמדה ככתוב (תהלים קו כד): "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו". אבל מה לחטא העגל ולארץ ישראל שהתורה בפרשתנו קושרת את השניים? לפי ספר הכוזרי (מאמר א צז) חטא העגל כשלעצמו לא היה חטא חמור כמו שכתב שם: "חטאת העם היתה אפוא בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר להם, ובזה שייחסו כח אלקי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם בלי אשר באה על כך מצות הא-לוה" ועוד הוסיף שם: "כל חטא העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת א-ל מוציאם ממצרים כי הוא ית' אסר את עבודת התמונות והם עשו להם תמונה". לפי דבריו אלו קשה להבין את התגובה החריפה של הקב"ה, עד שביקש לכלות את ישראל ולהחליפם, כמו שאמר למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". ומשה רבנו עצמו בחרון אפו השליך מידיו את הלוחות ושבר אותם. והנה מלבד העונשים שקבל העם סמוך לחטא העגל, ואחרי שהקב"ה ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, עדיין הוא מזהיר את העם לעתיד לבוא לכשיכנסו לארץ: "השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם... ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אליהן" - מה הקשר בין חטא העגל לחשש כשלון עם ישראל בארצו אחר בואם לארץ?
מכל המובא בפרשתנו אנו רואים, שמעבר לחטא הפרטי יש בחטא העגל סימפטום לחטא עמוק יותר של התנתקות עם ישראל מייעודו, ובמקום לנהוג לפי הצו האלוקי הוא פועל לפי מה שבא לו, תוך פזילה לעולם הנכרי הסובב אותו – דבר ששומט את קרקע הקיום של עם ישראל. עד שבאה ההצעה להחליפם באומה אחרת, ומפני זה שבר משה את הלוחות שהם החוקה של העם היהודי, שהפכו לחסרי תועלת אחר חטא העגל. אבל למרות כל זאת משה אינו מרים ידים, הוא אינו נוטש את עמו אלא אדרבא מבקש עליהם, עד שלבסוף ניחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. אבל גם אז עדיין לא פג החשש שמא יחזור הדבר בבוא עם ישראל לארצו, שאם שם יתנכר לייעודו ולא יאמין בצדקת דרכו, כי אז הוא עלול להתבולל בעמי הארץ, ולסכן את הקיום היהודי.
משה רבנו לא שבר את הלוחות מיד עם היוודע לו חטא העגל. רק לאחר שבא למחנה וראה את המחולות שרקדו ישראל סביב העגל, רק אז שבר את הלוחות, כי החדווה ושביעות הרצון בעשיית החטא הן חמורות יותר ממעשה החטא עצמו. וכך צריכים אנו לחוש לגבי עקירת יהודים מביתם בימינו, שהוא מעשה חמור, אך החדוה והסיפוק הממלאים את לבם של חלקים בעמנו, לעשות את המעשה הנפשע הזה, הוא המדאיג יותר. עלינו לדעת שרעיון ה"התנתקות" אינו אלא סימפטום לתלישות והתנתקות משורשיה היהודיים של שיבת ציון בדורנו, ושל העדר הכרה בזכותו וחובתו של העם היהודי להתנחל במלוא מרחביה של ארץ ישראל. ואם אנו שואלים את עצמנו איך אפשר שפטריוטים יהפכו עורם ויתנכרו כך לנחלת אבותם, צפה הראי"ה קוק תופעה זו, וכך כתב כבר בשנת תרס"ח (1908) באגרות הראיה (אגרת קמד): "והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגירים של היסטוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ, במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הנסיון", אבל גם שם מסיים הראי"ה שאין להרים ידים אלא להמשיך לקדם את התחיה היהודית בארץ ישראל.