האם ידעתם שקהילות רבות נוהגות להוסיף הפטרה בתפילת מנחה בשבת, ושבחלקן נהוג להוסיף פרק תהילים מיוחד? כך מלמד אותנו ר' ד"ר ראובן מאמו (לשעבר מפקח ארצי על החינוך היסודי בחמ"ד, יועץ פדגוגי לשר החינוך ומרצה במכללות לחינוך) בספרו החדש "תהילה לפרשה". מתברר שהמנהג קיים בחלק מעדות המזרח ובכמה מקהילות יוצאי אשכנז. אין מדובר בקריאת פרקי תהילים כסדרם מידי שבוע, אלא בפרק תהילים מיוחד, שנבחר לפני מאות שנים תוך התאמה לפרשה.
בספרו החדש מזכה אותנו מאמו בהסבר מאיר על הפרק שנבחר לכל פרשה, ועל הסיבה לבחירתו. בסך הכול סוקר מאמו בספרו 64 פרקי תהילים שהותאמו לפרשות השבוע. ברוב השבתות אומרים את אותו הפרק – הן לפי מנהג עדות המזרח והן לפי מנהג עדות אשכנז. אך במקום שיש הבדל בין העדות עקב המנהגים השונים, הוא מבאר כל אחד לחוד (כך למשל בפרשות: וישב, שמיני, במדבר, נשא, בהעלותך, האזינו ועוד).
מאמו פותח בסקירה קצרה וממצה על המנהג לקרוא הפטרה במנחה בשבת, ומשם עובר למנהג קריאת פרק תהילים. הוא מביא עדות לכך מדבריו של הרב הספרדי הראשי לשעבר של פתח תקווה, הרב עמרם אבורביע זצ"ל: "עוד היום מנהג באפריקה הצפונית לומר במנחה (הכוונה לתפילת מנחה בשבת) אחרי תפילת העמידה – מזמור מיוחד מעין פרשת השבוע". ואכן, כך מופיע בסידור "תפילת החודש" שיצא לאור בעיר ליוורנו שבמערב איטליה לפני למעלה ממאתיים שנה, יחד עם פירוט הפרק שאותו קוראים בכל שבת.
עיונו המעמיק של ד"ר מאמו אינו עוסק בפירוש הפרקים אלא בחשיפת הזיקה שלהם לפרשת השבוע. עיונו מלמד שהזיקה בין המזמור לפרשה תלויה באחת משלוש סיבות: או דמיון לשוני (שהוא הסיבה הכי פחות נפוצה. וראו למשל בפרשות: שמיני, תזריע וחוקת למנהג ספרד); או היבט רעיוני משותף (שהוא הסיבה הנפוצה ביותר. ראו למשל בפרשות: נח, מקץ, וארא, ויקהל ושופטים); או זיקה הקשורה לעיתוי שבו נקראת הפרשה (בסמיכות לחג, למשל. וראו: וישב למנהג ספרד, מצורע למנהג ספרד, אחרי מות ובלק).
את הזיקה שחושף מאמו בין המזמור לפרשה נדגים דרך עיון בפרשת כי תצא. בפרשה זו אנו לומדים על חטאיו של בן סורר ומורה, שאותו מוקיעים הוריו ואף מביאים אותו לזקני עירו לענישה. מזמור לב, שאותו אומרים בשבת זו, עוסק אף הוא בהתנקות מחטא "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (כלומר: אשרי מי שהקב"ה נשא את פשעו וכיסה את עוונו. וראו רש"י]. ברם, בהמשך המזמור מופיע פסוק ייחודי, שמאמו מתייחס אליו: "אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה' ". בניגוד לבן סורר ומורה שהוריו מוקיעים אותו, כאן החוטא 'לוקח אחריות'. וכדברי מאמו: "מתוודה מיוזמתו". התייחסותו של מאמו למילים אלה מדגישה את המטרה החינוכית הנרמזת כאן: לעורר את האדם לקחת אחריות על מעשיו מבלי להתחמק.
קשר חינוכי בין המזמור לפרשה בא לידי ביטוי גם בפרשת וישב, שבה אנו קוראים על עמידתו של יוסף הצדיק חרף ניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר. הפרק (תהילים קיב) עסוק אף הוא ב"גיבור בארץ" שהוא "ירא את ה' ". בביאורו לזיקה בין הפרשה לפרק מביא מאמו את הגמרא במסכת יומא, המציגה שלושה שהתגברו על קשיים כדי לדבוק בה': רבי עקיבא (שדבק בה' חרף עוניו), רבי אלעזר (שדבק בה' חרף עושרו) ויוסף (שדבק בה' חרף הניסיונות שאיתם התמודד). מכאן לקריאה לכל אדם, יהיה מצבו אשר יהיה, לגלות גבורה, להתגבר על קשייו ולצעוד לאור ה'.
סוף דבר, מאמו זיכה אותנו בספר חשוב, שמלמד על מנהג נאה שרבים אינם מכירים. הספר הוא נדבך נוסף לספרים אחרים שהוא הוציא לאור. כולם מוסיפים פרקי תורה וחינוך לקוראים, וכולם מוקדשים לעילוי נשמת בתו היקרה, תהילה ז"ל, שנספתה בתאונת דרכים בירושלים בדרכה לאולפנה.
והארה אחרונה: ידידי ר' ד"ר מאמו משתף אותנו בהקדמתו לספר במקומם של מזמורי תהילים בחייו שלו. כדבריו:
"רבים ממזמורי תהילים שגורים בפי [...]. באומרי מזמורי תהילים בדרכי ממקום למקום ובין פעילות זו או אחרת, הם משמשים לי כבני לוויה [...]. מזמורים אלו נוסכים בי תחושת בטחון. (באומרי אותם: ) אני חש את ברכת ה' ואת שמירתו. מזמורים אלה מהווים בעבורי גם שיחת נפש ביני לבין בוראי".
הלוואי עלינו...
הרב ד"ר יונה גודמן הוא סמנכ"ל חינוך ופדגוגיה ברשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא.