(יז) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: (יח) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (יט) כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: (כ) כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: (כא) כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: (כב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (פרק כד)
לאחר האזהרה מעשיית עוול לגר יתום ואלמנה מופיעה ההטבה אליהם. לא רק שצריך להמנע ממעשים שאינם הגונים ביחסינו אליהם אלא שצריך להיטיב להם. אלא שלכאורה משמע שההטבה להם היא על מנת לקבל פרס - "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ".
אמנם הבנה זו מבוססת על ההנחה ש"לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" הוא טעם להשארת השבולים שנשכחו בשדה. מדוע להשאירם? "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" - על מנת לקבל פרס.
אבל האלשיך הקדוש מבין אחרת את הפסוק, ולפי דבריו הביטוי "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" אינו מהווה סיבה להשארת השבלים אלא סיבה לדבר אחר. לפני שנבאר פרט זה נציין שבאופן כללי מטרתם של פסוקים אלו לדעת האלשיך הקדוש היא להבהיר לישראל שההטבה שהם מטיבים לאחר היא למעשה לטובתם שלהם בעצמם; כך כותב האלשיך הקדוש:
וענין הכתוב הוא שאומר הוא יתברך, הלא תראה כל מה שאני מצוך על גר יתום ואלמנה אל יעלה על רוחך כי לתועלתם אני מצוה עליך שתרחם עליהם, כי אינך בזה אלא טועה כי הלא לא יחסר לי לפרנסם בלעדיך. אך בזה חפצתי למען זכות אותך שאברכך בזכות מצוה זו שתעשה.
הקב"ה יכול לפרנס את הנזקקים בעצמו, אך הוא מצוה אותנו לעשות זאת כדי שנזכה על ידי מעשינו. לדעת האלשיך הקדוש מצות שכחה היא "ראיה מוחשת" לרצונו של הקב"ה לזכות את ישראל. ראשית מעיר האלשיך הקדוש שהמילים "קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ" הן מיותרות, ודי היה לכתוב "כִּי תִקְצֹר וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה". אלא שחשוב לתורה להדגיש את השייכות לבעל השדה, השאלה היא כמובן: מדוע?; כותב האלשיך הקדוש:
השוכר פועל לקצור קצירו יקרה שישכח עומר בשדה כי לא לו יהיה הזרע אשר יקצור לשים כל מעייניו בו שלא ישכח עומר. אך הקוצר קציר של עצמו בשדהו למה שממונו חביב עליו ישית לבו ולא ישכח. אמר ראה נא איך כל חפצו יתברך הוא למצא לך מקום לברכך כי הלא כי תקצור את קצירך של עצמך בשדך שאין דרך אנשים לשכוח משלהם עומר שלם, כי ממונם חביב עליהם. עם כל זה אני מבשרך כי ושכחת עומר בשדה כי ממני יצא הדבר שתשכחהו, למען תעשה מצוה שהיא לא תשוב לקחתו לגר כו ולמה יעשה לך כן שתשכחהו, ומצוה שלא תשוב לקחתו כו הלא הוא למען יברכך כו כי ממציא לך זכות למען הביא ברכה עליך.
השכחה מצויה בדברים שאינם חשובים כל כך לאדם. בעל השדה נזהר הרבה יותר מלשכוח שבולים בשדה מאשר הפועל שלו. אולם התורה רוצה לתאר מצב שבו בעל השדה הוא ששכח שבולים בשדהו, ולכן היא מדגישה "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ", הקציר הוא שלך והשדה הוא שלך, ובכל זאת שכחת עומר בשדה, כיצד קרה כדבר הזה? אלא שמאת ה היתה זאת. הקב"ה גרם שתשכח ("כי ממני יצא הדבר שתשכחהו"). מדוע? "למען תעשה מצוה". הקב"ה חפץ לזכות את בעל השדה במצוה, ולכן הוא גורם לו באופן בלתי צפוי לשכוח עומר בשדהו שלו.
אכן האלשיך מוסיף לשאול: מה המטרה בכל זה, בשכחה ובמצוה? ותשובתו היא: "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ". המטרה היא לברך את ישראל, ולכן הקב"ה "ממציא לך זכות למען הביא ברכה עליך".
נמצא, לפי האלשיך הקדוש, ש"לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" אינו טעם לעשיית המצוה מצד ישראל מקיימי המצוה, אלא זהו טעם מדוע הקב"ה משתדל לזכותנו במצוות, והתשובה היא: "למען הביא ברכה עליך".