(ח) הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: (ט) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: (פרק כד)
בביאורו לפסוק ט כתב רש"י:
"זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים - אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע. זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים".
כלומר לדעת רש"י הביטוי "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" הוא בגדר הצעה טובה לישראל: אם אתם מעוניינים להנצל מהצרעת, זכרו את שארע למרים שדברה לשון הרע על אחיה משה ונצטרעה, והזהרו מלספר לשון הרע.
אולם הרמב"ן ראה בפסוק זה מצות עשה ממש:
"זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים - אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון רש"י. ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו: 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ, ח), 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' (שם יג, ג), 'זכור את אשר עשה לך עמלק' (דברים כה, יז), כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם. והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיֵבוֹש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי – לא תנצל".
כשם שבמקומות אחרים בתורה (שבת, יציאת מצרים ועמלק) הביטוי "זָכוֹר" מורה על מצות עשה, כך גם "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם" מורה על מצות עשה. התוצאה של מצוות עשה זו היא ההמנעות מלדבר לשון הרע, אך המצוה מנוסחת בלשון חיובית, ואם כן יש לברר כיצד מקיימים מצוה זו באופן חיובי?
על כך משיב הרמב"ן שהמצוה היא לזכור את "העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה", אשר דברה עם "אחיה הקדוש" אהרן, על אחיה האהוב משה, ולא היה זה כדי לפרסם גנותו אלא בצנעה, ולא הועיל לה דבר ונצטרעה. זכרון זה ימחיש לאדם שתירוצים מתירוצים שונים לא תמיד מועילים, וכשם שלמרים הנביאה לא הועילו תירוצים שהיתה יכולה לתרץ, כך לא יועילו לו בדַברו לשון הרע.
כך כתב גם הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת (טז, י):
"... על עניין זה מזהיר בתורה ואומר: 'השמר בנגע הצרעת... זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך', הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים; והיא לא דברה בגנותו, אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים; והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר: 'והאיש משה ענו מאד'; ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת; קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות".
בהמשך דבריו מבאר הרמב"ן, בעקבות הספרא, שאין הכוונה לזכרון בלב, אלא "זכור – שתהא שונה בפיך"; מדובר על זכרון בפה – "שתהא מזכיר זה בפה תמיד".
את משמעותו של הזכרון בפה מבאר הרמב"ן בסוף הפרשה, ביחס לביטוי הדומה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", וכך הוא כותב שם:
"... והנכון בעיני, שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו. וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות, ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד, כמו שאמרו (ב"ב קסה א): 'והכל באבק לשון הרע'".
קיום מצות "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם" נעשה על ידי סיפור מעשה מרים לבנינו ולדורותינו. אמנם היה מקום להסתיר גנותה של מרים הצדקת, אך התורה מצוה אותנו לפרסם זאת כדי להציל את ישראל מלשון הרע. חטא לשון הרע הוא "חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד", ופרסום סיפורה של מרים יועיל בהצלה מחטא גדול זה.
מעניין, שחטא חמור זה של לשון הרע ותוצאותיו ההרסניות רמוז במקום נוסף בפרשתנו:
את הפסוק "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (כג, י), דרשו חז"ל (ספרי פיסקא רנד):
"ונשמרת מכל דבר רע, שומע אני בטהרות ובטומאות ובמעשרות הכתוב מדבר, תלמוד לומר: 'ערוה' (= "ולא יראה בך ערות דבר" (כג, טו)); אין לי אלא ערוה, מנין לרבות עבודה זרה ושפיכת דמים וקללת השם, תלמוד לומר: 'ונשמרת מכל דבר רע'; אי 'ונשמרת' יכול בטהרות ובטמאות ובמעשרות הכתוב מדבר, תלמוד לומר: 'ערוה' מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה כך כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה, כשהוא אומר 'דבר' אף על לשון הרע".
הרמב"ן מבאר שישנה אזהרה מיוחדת במחנה נוסף על האזהרה הכללית:
"... מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות יוסיף לאו במחנה שנשמר בו מכל אלו העבירות, שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם, כאשר אמר: 'כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך' - והנה העושה העבירות הגדולות במחנה, כאותם שכתוב בהם (ירמיה ז, ל): 'שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ'. ועוד, שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו, וזהו 'ולתת אויביך לפניך' - והוסיפו בו לשון הרע, כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים".
התורה כתבה אזהרה מיוחדת על לשון הרע במחנה ישראל "כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת". לשון הרע גורמת למלחמות פנימיות בקרב המחנה, והסכנה ממלחמות פנימיות גדולה יותר מהסכנה מהאויבים מבחוץ. לכן ראתה התורה צורך להוסיף איסור לשון הרע במחנה ישראל, נוסף על האיסור הכללי.
