פרשת כי תבוא: על הברכה ועל הקללה או על השפה

מה פשר המעמד הנשגב בהרי גריזים ועיבל, אם הברכות והקללות אינן משפטי אמת? האם זאת תפילה? איחול? או משהו אחר?

ד"ר משה מאיר
יט באלול התשעט
,
19 בספטמבר, 2019 23:40

צילום: pixabay


וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:
אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן.
וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל, רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי. [דברים כ"ז י"א - י"ג]

למעשה - כפי שמורה רש"י בעקבות החכמים - השבטים אינם מברכים ומקללים את העם:

'לברך את העם' - כדאיתא במסכת סוטה (ל"ב א'), שישה שבטים עלו לראש הר גריזים, ושישה לראש הר עיבל והכהנים והלוויים והארון למטה באמצע. הפכו לוויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, 'ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה' וגו', ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים, (פסוק ט"ו) 'ארור האיש אשר יעשה פסל' וגו' וכן כולם עד (פסוק כ"ו) 'ארור אשר לא יקים'.

מדוע צריך להעמיד את האנשים על ההרים? ויתרה מזו - אם אנשי השבטים לא מברכים - אלא הלוויים העומדים למטה - מה צורך יש בעומדים על ההרים? 
בכדי לענות על השאלות האלה, נתבונן ונעיין במושגי ה'ברכה' וה'קללה'. נראה כי הכתוב רואה בהם מושגים הפועלים בעולם, משנים את המציאות. כיצד? 
חכמי הסוד הורו, יש עולם נסתר. לעולם הנסתר יש חוקיות משל עצמה. חלק ממנה - המילים פועלות ומשנות מציאות. אם נקבל את תמונת העולם הזאת, מובן כיצד 'ברכה' ו'קללה' פועלות בעולם ומשנות את המציאות. אני אינני מבעלי הסוד, על כן אשים את הפתרון הזה בסוגריים. 
אפשר לראות את הברכה ואת הקללה כפניית האדם אל השמים. האדם פונה לריבונו של עולם, ומבקש ממנו כי יברך או יקלל. אם מקבלים תמונת עולם בה ריבונו של עולם פועל במציאות, הרי שתמונה כזאת אפשרית. אלא שהרושם הוא, שהתיאורים בתורה של ברכות וקללות מורים על פעולה ישירה. המברך - גורם לברכה, המקלל - לקללה. על כן אשים גם את הפתרון הזה בסוגריים. 
נעצור לרגע כאן, נרחיב את ההתבוננות שלנו ב'ברכה' וב'קללה'. ה'ברכה' וה'קללה' הם עצמים שבשפה, קבוצות של מילים. מה היחס בין השפה ובין המציאות? בעזרת אבני היסוד של השפה - המילים - אנחנו בונים משפטים. המשפטים נחלקים לשתי קבוצות: משפטי אמת ומשפטי שקר. משפטי אמת הם משפטים, המתאימים לאשר מתרחש במציאות. משפטי שקר הם משפטים שאינם מתאימים לאשר מתרחש במציאות. אני מתבונן בנוף המואר על ידי השמש. אני אומר: 'עכשיו יום'. זהו משפט אמיתי, שכן במציאות עכשיו יום. אם אומר: 'עכשיו לילה' יהיה זה משפט שקרי, שכן במציאות עכשיו לא לילה. 
על פניו, עולם השפה כפי שתיארנו הוא עולם פשוט. אלא שלא כך הם פני הדברים. במוסף השבת הקודמת של עיתון הארץ, כתבה אווה אילוז מאמר שכותרתו: 'ימי הבולשיט - או מדוע למדנו להתעלם מהאמת.' במאמר היא משרטטת את מצב העניינים העכשווי, בו קרסה האמת, השתלטה תרבות הפייק ניוז. הנה כמה היגדים מהמאמר:

מקור נוסף [לתרבות הבולשיט, השקר] הוא המגמה התרבותית, שהופכת את הרגשות ו'האמת הפנימית' למקור של סמכות: תרבות 'האמת שלי' שהשתלטה על תרבויות המערב... החוכמה העממית של ימינו אומרת, שאי אפשר להתווכח עם רגשות.
...אומנות השיווק מייצגת היטב כיצד הדעה הרווחת גוברת על האמת ['מסטיק מנטה מלבין שיניים']. השיווק ממסד את הרעיון שלפיו מה שחשוב הוא מה שהצרכנים רוצים ומאמינים בו, גם אם האמונות האלה שקריות. 
...הסבירות הפכה למודוס לגיטימי של ידע שאינו זקוק לעובדות, או למעשה ממציא אותן כדי לקיים מבנה של סבירות... הסבירות החליפה את האמת, והפכה לנשק כדי לחמוק מאחריות, לסמן אויבים ולזרוע ספק ביחס לעובדות ידועות ומוסכמות. זוהי פוסט אמת.

על פניו, גם ה'ברכה' שייכת למשפחה המסוכנת הזאת של פוסט אמת. אני מברך אותך 'שתהיה לך שנה טובה', ואתה מרוצה, למרות שאין שום קשר בין המשפט שאמרתי ובין השנה שתהיה לך - טובה או רעה. מה פשר המעמד הנשגב בהרי גריזים ועיבל, אם הברכות והקללות אינן משפטי אמת? האם זאת תפילה? איחול? או משהו אחר? ג'ון אוסטין, היה פילוסוף חשוב של השפה. כך הוא כותב בספרו: 'איך עושים דברים עם מילים': 

במשך תקופה ארוכה, ארוכה מידי, הניחו הפילוסופים כי תפקידה של 'טענה' הוא 'לתאר' מצב עניינים כלשהו או 'לקבוע עובדה כלשהי', וכי עליה לעשות זאת באורח אמיתי או שקרי. אכן, מומחי הדקדוק נהגו להצביע באופן קבוע על העובדה כי לא כל ה'פסוקים' מתפקדים [נעשה בהם שימוש] כ'טענות'. לצד הטענות [של מומחי הדקדוק] יש באורח מסורתי גם שאלות, קריאות ומשפטים המבטאים פקודות, משאלות או ויתורים. כמובן, לא עלה בדעתם של הפילוסופים להכחיש זאת, למרות השימוש החופשי שעשו במונחים 'פסוק' ו'טענה'. כמו כן, אין ספק שהן הפילוסופים והן מומחי הדקדוק היו מודעים היטב לעובדה שאין זה פשוט כלל וכלל להבחין בין שאלות, פקודות וכו' לבין טענות באמצעות האוסף המצומצם והיבש של הסממנים הדקדוקיים העומדים לרשותם כגון סדר המילים והדרך [mood], אך ייתכן שלא היה נהוג להעמיק בקשויים שעובדה זו מעלה בבירור. כיצד, אם כן, עלינו להבחין ביו הישויות האלה? מהם הגבולות וההגדרות של כל אחת מהן?                                                                    [עמ' 27 בתרגום העברי]

אני מתמקד כאן, בחקירה חלקית של השאלה. לא ביחס לכל המשפטים, אלא ביחס למשפטי ברכה. מה התפקיד שלהם? מה עושים איתם? כיצד משתמשים בהם? בכדי לחקור זאת, בואו ונתבונן בדברי החכמים ביחס ל'ברכה':

כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן אומר 'בורא פרי העץ', חוץ מן היין, שעל היין אומר 'בורא פרי הגפן'. ועל פירות הארץ אומר: 'בורא פרי האדמה' חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר 'המוציא לחם מן הארץ'. ועל הירקות אומר: 'בורא פרי האדמה'...  [ברכות ו' א'] 

לברכה - כפי שעוצבה על ידי החכמים - יש שני חלקים. החלק ה'דתי' - 'ברוך אתה ה'... - והחלק המדעי, בו יש סיווג מדעי של האובייקט אליו מתייחסת הברכה. ישנן סוגיות סבוכות העוסקות בקריטריונים להגדרה. ההגדרה הזאת היא חלק מהפרויקט המדעי העוסק ב'אמת': מה הוא הדבר העומד לפנינו. גם הברכה התנ"כית מכילה חלק שכזה. כשיעקב מברך את בניו, הוא קודם מאפיין אותם. לאור האפיון השייך לשדה האמת, הוא פונה לחלק השני - הברכה. החיבור לאמת, מבחין את הברכה מתרבות הבולשיט, ממילים שאין להן אחיזה במציאות. מה עושה החלק השני, בשפה התנ"כית או בשפה החז"לית? בכדי לענות על כך, בואו ונתבונן בשירו של יהודה עמיחי:

סונט הבניינים

לכתוב, לשתות, למות, וזה הקל.
וכבר אתה פעול, אהוב, כתוב.
עד שעושים אותך: אתה נפעל:
נברא, נשבר, נגמר, נמצא ושוב

עלילותיך מתחזקות כל כך
עד לפיעל: נגן, דבר, שבר.
עולם המעשים כה יסובך:
פועל, שובר, קובץ, בלי חוזר.

אתה מפעיל: האחרים עושים
ושוב מופעל בחילופי ניסים, 
משגיח ומשגח, מלהיב, מולהב. 

ורק בסוף אתה חוזר אל עצמך, 
ומתברר ומתלחש, הכל מוחזר.
בהתפעל והתקפל עד שנגמר.
 [שירים 1948 - 1962, עמ' 79]

השפה מעצבת מציאות. האופן שבו אני מתאר את המציאות קובע אותה, קובע את מצבו הקיומי של האדם המתואר בשפה. הברכה משפיעה על המציאות בכך שהיא מתארת אותה באופן מסוים, מאיר בברכה וחשוך בקללה. מעמידים את האנשים על ההר, בכדי לתת להן ממשות. הר מול הר, לא מילים שפורחות באוויר. מעמידים על ההרים לא את המברכים אלא את השומעים, כי המשמעות של השפה היא בהיותה דיאלוגית - יש מדבר ויש שומע. כאשר השומעים שומעים את הברכה, המציאות מתעצבת בתודעתם באופן מסויים. כשאני מברך אותך 'שנה טובה', המציאות נצבעת בצבעים של טוב, של אור, של אופטימיות ותקווה. כך צובעים את המציאות בצבעים מסוימים, ההופכים להיות צבעי הזהות של הקהילה המתברכת. 
 
 

20.09.2019

1. ארץ ישראל וכמו תורת ישראל מעורבים בקללה ובברכה ומאזנים ביניהם (משה אהרון עו"ד)


בחיים תמיד מצויים גם הברכה וגם הקללה. לכן על פי צו המקרא מטאפורית כאילו חצי מהעם מצוי ברדיוס של ברכות

והחצי האחר מצוי ברדיוס של קללות .

הברכות והקללות הן כעין פיקים של שיא בשגרת החיים הרגילים . ולכן מטאפורית הם גם בראש הרים מקבילים .

העניין הוא שלעניין הברכות והקללות יש עוד שני גורמים פעילים ומשפיעים : ארץ ישראל ותורת ישראל.

התורה שבארון המצויה בתווך בין שני ההרים ולמרגלותיהם מוקפת על ידי נושאיה : הכהנים .

והנה שני ההרים המקבילים אשר מחבר אותם היא תורת ישראל.

המצויה בתווך. והרעיון הוא ארץ ישראל שפסגות הריה נושאים גם ברכה וגם קללה שואפת לחיבורם.

לביטוי של ערבות הדדית של יושביה .

אלה שיש להם בזמן נתון ברכה מצווים לרדת מטה לעבור כביכול דרך המסננת של התורה וערכיה .

ולעלות להר המקביל להזדהות למעלה אל עבר המקוללים - לסייע בידם מתוך ערבות הדדית .

הנה כי כן המבורכים והמקוללים על פסגות ההררים, אין להם אלא את עצמם ואת השמים .

והמבחן הוא בתווך בערכיה ומצוותיה של תורת ישראל לחבר בין הפיקים של השיא :ברכה מכאן וקללה מכא.

ן באמצעות הארציות של תורת ישראל .



דווח על תגובה לא ראויה
22.09.2019

2. המסר האדיר שפוספס........ (משה אהרון עו"ד)

בס"ד.
לפני הברכות והקללות על שני ההרים .
ציוותה התורה כפתיח לכל האמור.
להקים אבנים גדולות על הר עיבל דווקא.
לסייד אותן בסיד ולכתוב עליהן את התורה תוך דגש - "באר היטב".[מרחב לא מוגדר]
משל ביקשה התורה להבהיר :
יש שני לוחות הברית הכתובים באצבע אלוקים.
ויש תורה הכתובה ביד אדם על אבנים גדולות בארץ ישראל .
שהראשונים שנכתבו באצבע אלוקים אינם משתנים לעולם ,
ואילו אותם שכתובים על סיד דווקא, יש והם לעיתים נושרים עם הסיד .
ויש לשוב ולכותבם מחדש במגמת "באר היטב - עכשוית .
לאור צורך התקופה ב"באר היטב" חדש ועדכני.
ולמה דווקא על העיבל לרמז לך שהקללות יבואו בעתיד :
לא רק בגלל אי שמירת המצוות .אלא בגלל אי הרגישות והנחישות
לעידכון ופירוש עכשוי חדש כאמור.

דווח על תגובה לא ראויה
22.09.2019

3. ה"ארור ה-12 משלים את התמונה (משה אהרון עו"ד)

בס"ד.
הארור ה-12 :
אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת--לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן. {פ}
רק בארור זה מצינו את המילה - "אשר".
לרמז על שניים :
שהוא ראש לכל הארורים .
ושנית שמדובר בהקמת דברי התורה תוך אישורם
הנה כי כן , יש הרבה חידושי תורה שעם קבלתם ויישומם דברי התורה כאילו קמים בראש מורם ומואר יותר
והם לעיתים שובים את הלב ויש אשר יש בהם גם בהם יישוב הדעת.
וכך קל יותר לעשותם. את המצוות
והנה יש אשר מתעלמים או עושים הכל לא להקים את דברי התורה הללו
והם נגנזים כ"ישנים" - כלא קמים .........

דווח על תגובה לא ראויה
23.09.2019

4. כי בנבואה עסקנינן (נוסעת בזמן)

צריך לעבור דחוף למטריקס הנבואה. להחליף את הכהונה בנבואה. יש פה הינדוס תודעה כהונתי שהידרדר המון כל סוגי הכהונה. ההצלה היא נוסח יציאת מיצרים כי זה בהמון דברים תקופתנו מזכירה תקופה זו . אנחנו עבדים לתיכנות הינדוסי וירטואלי. שכולו מלא בפיקציה והוא כה מדורדר ולא מהודר. אז בארץ ישראל תיתנהג בנוסח הספר הכי נכון לאותה אדמה. הלא הוא ספר הנבואה הפנטסטי ההוליוודי שדורש בנבואה. קוראים לזה נסיעות בזמן. הבה ניסע בזמן הנצח , של ארץ התנך שלנו.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

גנץ ונתניהו .  צילום: פלאש 90, יונתן סינדל, מארק ישראל סלם

נתניהו קורא לבחירה ישירה לראשות הממשלה: "שהעם יחליט"

קרא עוד