על השמיעה: פרשת יתרו

"נעשה ונשמע": איך אפשר להקדים עשייה לשמיעה? מה בין שמיעה שלפני המעשה לשמיעה שאחריה? ומה אומרים על זה הרב הנזיר ורחל המשוררת?

ד"ר משה מאיר 04/02/21 14:41 כב בשבט התשפא

פרשת השבוע, צילום: shutterstock
פרשת השבוע, צילום: shutterstock

בפרשת משפטים [היא הפרשה הבאה, ממנה נחזור להתבונן בפרשתנו], מסופר כי משה כותב את ספר הברית. הוא קורא אותו באוזני העם, וזה נענה בהיגד שהפך לסמל של הזיקה של ישראל לאלוהיו:

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית,

וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם,

וַיֹּאמְרוּ:

כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה',

נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

[שמות כ"ד ז']

הקדמת 'נעשה' ל'נשמע', היא חידת זן. הרי בדרכו של עולם, קודם שומעים ואחר כך עושים. פרשנים ניסו לפתור את החידה בדרכים שונות. הרשב"ם פירש – 'נעשה' את מה שציווה אותנו עד כה, ונשמע – את מה שיצווה אותנו מכאן ולהבא, ואחר כך נעשה את מה שיצווה אותנו מכאן ולהבא. הספורנו פירש, 'נעשה' את מה שציווה, כדי שנהיה קשובים לו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. חכמי התלמוד, לא הלכו בדרכי האלה המקהות את עוקצה של חידת הזן. הם הותירו אותה על מקומה וכך נתנו לה פשר:

אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: 'מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? שכתוב [תהלים ק"ג] 'ברכו ה' מלאכיו, גיבורי כוח עושי דברו, לשמע בקול דברו', בתחילה עושים, ואחר כך שומעים.

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מהו שכתוב [שיר השירים ב'] 'כתפוח בעצי היער...'? למה נמשלו ישראל לתפוח?  לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל - הקדימו נעשה לנשמע.

אותו המין [כופר] שראה את רבא מעיין בשמועה, ואצבעו מונחת מתחת לירכו, וירכו לוחצת על האצבע, והאצבע זבה דם.

אמר המין לרבא: עם פזיז,  שהקדמתם פיכם לאוזנכם, עדיין בפחזותכם אתם עומדים! בתחילה היה עליכם לשמוע, אם הייתם מסוגלים הייתם מקבלים עליכם לעשות, ואם לא – לא.  [הפזיזות באה לידי ביטוי בכך שהעם לקח סיכון שאיננו מחושב, הכניס עצמו למערכת שאולי תפגע בו. כך רבא לא שומר על עצמו, והתורה פוגעת בו].

אמר רבא למין: אנחנו ההולכים בתמימות  כתוב בנו [משלי י"א] 'תומת ישרים תנחם', האנשים שהולכים בעלילות כתוב בהם [משלי י"א] 'וסלף בוגדים ישדם'. [שבת פ"ח ע"א – ע"ב]

שלושה חלקים לאגדה, הנותנים לה שלושה פשרים. בראשון – ישראל המקדימים 'נעשה' ל'נשמע', דומים למלאכים העושים כן. בשני – לא תמונה מעולם מטא – פיסי, אלא מעולם הטבע – כמו התפוח שפריו קודם לעליו. בשלישי – קול ביקורתי [מפי המין] על האבסורד שבהקדמת עשייה לשמיעה. הפשר שניתן הוא כי ההולך בתמימות, ולפי רש"י האוהב הסומך ומאמין – מקדים עשייה לשמיעה. ההולך בעלילות, מי שאין לו אמון וחושב כי האחר רוצה לפגוע בו ולנצל אותו, מקדים שמיעה לעשייה. לאחר השמיעה הוא שוקל אם הוא מסוגל לעשות, ורק אם הגיע למסקנה חיובית – הוא עושה.

ההכרעה להקדים 'נעשה' ל'נשמע' מקבלת עוד רובד של משמעות, כשמתבוננים בהקשר הרחב יותר של פרשת ספר הברית. ל'נעשה ונשמע', קדם שלב. משה עלה אל האלוהים, שמע ממנו את תוכן הברית. הוא ירד וסיפר עליה בעל פה לעם:

 וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים,

וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ:

'כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'

נַעֲשֶׂה.'

[ג']

מכאן, שהיו שני שלבים. בראשון רק 'נעשה', ובשני – 'נעשה ונשמע'. על פי פרשנות התלמוד, המוכנות לעשייה ללא שמיעה מתעצמת, השמיעה רק מתווספת לעשייה. בפרשתנו – פרשת יתרו יש תופעה מקבילה, אך גם חשיפה של רובד משמעות נוסף. משה שומע על ההר את דברי ריבונו של עולם המורה לו על הברית. הוא יורד, מספר על כך לעם:

 וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים

וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד

וַיֹּאמְרוּ

כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'

נַעֲשֶׂה.

[כ"ד ח']

משה מוסר את דברי העם לריבונו של עולם, וכאן מופיעה תגובה מפתיעה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:

הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן

בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ

וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם.

[ט]

ריבונו של עולם לא מסתפק ב'עשייה', הוא מעוניין גם ב'שמיעה'. לשם כך הוא יבוא בעב הענן, וכך תיווצר 'שמיעה' שתוביל גם ל'אמונה'. נראה לי שזה הוא פשר הדברים: ה'עשייה' היא ה'פעולה', תולדת ה'רצון' וה'בחירה'. ה'שמיעה' הקודמת ל'עשייה', היא שמיעת הנימוקים וההצדקות לפעולה. היא אמורה ליצור הנעה ל'עשייה'. לעומת זאת ה'שמיעה' שלאחר ה'עשייה', שונה ממנה בתכלית. במקרה הזה, ה'עשייה' מונעת מ'אהבה', מ'התמסרות', ואיננה זקוקה להנמקה. ה'שמיעה' שבאה לאחר ה'עשייה', מרוכזת בענן ובערפל, באיכויות שאינן מכומתות, ברובדי האישיות הכאוטיים והלא תבוניים. כאן מצוי הסוד של האישיות האהובה, לא הנימוק לעשייה. כאן – נמצא ה'אמון', או בלשון התורה – ה'אמונה'.

הרב דוד הכהן, ה'נזיר', היה תלמידו המובהק של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הוא זה שערך את כתביו, הפך אותם מזרימה שוצפת לשיטה. הוא גם כתב שיטה פילוסופית משל עצמו, ספר ששמו 'קול הנבואה'. כתבי רבו הראי"ה שויימו כ'אורות' ['אורות', 'אורות הקודש', 'אורות התורה', 'אורות התשובה'], ואילו את יצירתו העצמית העמיד לא כאור הנראה אלא כקול הנשמע. וכך הוא כותב בראשית יצירתו:

ההיגיון העברי שמעי הוא, לא עיוני. אקוסטי, לא אינטואיטיבי – הסתכלותי.

כלל גדול זה, הקובע תכונת החכמה העברית, והנותן מפתח לרוח הסוד העברי, ניתן לידע להודיע ולהיוודע במקצוע מדעי חדש, מדויק, תלמוד ההיגיון השמעי העברי, המתחלק לשניים, לפי תבנית ההיגיון ורוחו. ההיגיון השמעי הכללי, הנתון במידות שבהן התורה נדרשת, בהשוואה להיגיון המערבי העיוני, היווני, והסטואי, וההיגיון החדש – וההיגיון השמעי הסודי, הנתון בספירות החכמה הפנימית העברית בישראל.

... תורת ההיגיון השמעי העברי, בתכונתו הדינית וההמשלית, הנתון במידות שבהן התורה נדרשת, ובהיגיון הסודי העברי, בהשוואה להיגיון היווני, והסטואי, והחדש, תשמש יסוד לבניין הפילוסופיה הדתית היהודית החדשה, ברציפותה לדורות הקודמים, ובהמשכה ממקורה הראשון, הנבואי.

הרעיון חשוב ומקורי. לדעתי הוא מקיף יותר ממה שעליו חשב הנזיר. כל התורה שבעל – לא רק המידות בהן התורה נדרשת – היא תורה מדוברת שיש בה דובר ושומע. השמיעה הכרחית לפעילות הבית מדרשית, ואופי השמיעה – שהוא דינאמי מהראיה, נתון לתמורות ולמרחב פרשני ומצלולי גדול יותר – הוא הקובע את אופייה. השמיעה היא לעולם – כמו בפרשת השבוע – עב וענן, ערפל, אין בה את הוודאות של המילה הכתובה שאליה אפשר לחזור ולוודא שכך במדויק כתוב. זאת כוונת הפרשה. לאחר המעשה – שהוא מוחלט, בדומה לראייה, באה השמיעה של הענן והערפל, בה העושה מתקרב למצווה ומנסה להבין את עולמו, את אישיותו, שהיא לעולם – בין אם מדובר בהצטרפות שבין אלוהים לאדם ובין אם מדובר בהצטרפות שבין אדם לאדם – מעורפלת, לא מוגדרת, לא מובנת עד תום. רחל המשוררת כתבה כמה וכמה שירי געגועים, שהם תולדה של אהבות נכזבות שחוותה. אחד מהחשובים שבהם – 'זמר נוגה', סובב סביב השמיעה:

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּך

קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי

וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.

נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.

מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,

לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,

כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,

כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

 

השיר מבטא את הכמיהה להשמיע קול, והערגה שהאהוב ישמע את הקול שלי. אחת השורות המיוחדות והלא מובנות שבשיר היא ' וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה'. מדוע הקול הנשמע ממרחק למרות הפער הבלתי אפשרי, מדוע הוא מצווה ברכה?

אינני יודע מה התשובה, אבל בדרך הדרשה אפשר לחבר זאת לפרשתנו. פרשת העשייה והשמיעה, היא מהפרשות העוטפות את מתן תורה. שם השמיע אלוהים את קולו, שם לא הצליח העם לעמוד מול הקול וביקש כי יחדל. בסוף הפרשה [כ' י"ט – כ"ג] אומר ריבונו של עולם: אתם ראיתם שלא ראיתם כל תמונה. לכן – לא תעשו איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב. תעשו רק מזבח אדמה, ואני לא אתגלה אליכם אלא רק אזכיר את שמי. ו...

בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי

אָבוֹא אֵלֶיךָ

וּבֵרַכְתִּיךָ.

הקול הנשמע, העב והערפל – מובילים אל הברכה. 'אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין'. כאשר לא מחפיצים את האחר לחפץ מכסף או מזהב, אז, בערפל, באי ההגדרה של הזהות, שורה הברכה, השפע, והטוב.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר