שתי הפרשות – זו של שבוע שעבר, פרשת בשלח, וזו של השבוע הזה, פרשת יתרו – מתארות שני אירועים מיוחדים, מופלאים, חד-פעמיים: קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. בשני אירועים אלו התגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו לעיני עם ישראל היוצא ממצרים. על הים – ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל הנביא במראות הנבואה הגדולים שלו (מכילתא), ובהר סיני – ירד ה' בקולות ובברקים והופיע לעיני עמו ישראל. למעשה היו אלו שתי ההתגלויות היחידות של בורא העולם אל עמו. עד לאותן ההתגלויות, ומהן והלאה – נסגרו השמים בעדנו, ואין ה' מופיע לעיני כל העם באופן מוחשי וברור כל כך.
לימים, באחרית ימיו, יזכיר משה רבינו את שתי ההופעות נוראות-ההוד הללו, כאשר יסכם את טובות ה' על עמו: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר אלקים אדם על הארץ... הֲנהיה כדבר הגדול הזה? או הֲנשמע כמוהו? הֲשמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה, ויחי? (=מעמד הר סיני); או הֲניסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה (=על הים)... ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם?" (דברים ד, לב-לד). לאמור: שתי ההתגלויות להן זכה עם ישראל היו יחידות במינן, מאורעות מופלאים חד-פעמיים במהלך ההיסטוריה, שלפניהם לא היה כן, ואחריהם לא יהיה עוד.
התגלויות נפלאות כאלו – לא יתכן שייעלמו בנבכי ההיסטוריה, יתכסו במעטה של אבק השנים והתקופות, ייעלמו מזכרונה החי והפועם של האומה. מן הדין שיותירו רושם בנפשה של האומה, ישאירו חותם על נשמותיהם של ישראל שבכל דור ודור. על האומה הישראלית לנצור בליבה את זכרם של שני המאורעות, ובכך לשמר אותם באופן חי וקיים במהלך הדורות כולם.
והנה, דווקא המאורע הראשון, התגלות ה' על הים, נשאר חקוק בזכרון העם לדורות-נצח – בתפילתו. בנוסח התפילה התייחד מקום מכובד ומרכזי ביותר לקריעת ים סוף: בתפילת שחרית, בסופם של פסוקי דזמרה, אנו מזכירים מדי יום ביומו את סיפור ההצלה של עם ישראל מידי המצרים על הים, ומתוך כך חווים מחדש את התרוממות הנפש שהיתה לעם בשעה זו, ומצטרפים אליהם לשיר את שירת הים. את ברכות קריאת שמע של שחרית אנו חותמים באיזכור נרחב של קריעת ים סוף, בו "ים סוף להם בקעת, וזדים טיבעת, וידידים העברת", ושוב – משחזרים את אותה התעלות חווייתית של העם, שראה את מעשי ה' הגדולים, ועל זאת שיבחו אהובים ורוממו לאל: "ה' ימלוך לעולם ועד!". גם בתפילת ערבית, בסיום ברכות קריאת שמע, אנו שבים ונזכרים במאורע הגדול, בו העביר הקב"ה את בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע. באופן זה הולך המאורע של קריעת ים סוף ומצטייר לנגד עינינו שוב ושוב, ובכל פעם מחייה מחדש את אותה ההתגלות המופלאה שחווה עמנו – שחווינו אנו – לפני אלפי שנים על הים.
אך כאשר אנו מחפשים אחר זכרון חי כמו זה, שיישמר בליבנו את המאורע השני, את מעמד הר סיני – אנו נתקלים בשתיקה מתמיהה. לאורך כל התפילה כולה לא נזכר המעמד המיוחד של התגלות ה' על הר סיני בצורה מפורשת (מלבד רמזים בודדים, פה ושם)! מעמד זה לא זכה לתיאור מפורט כל כך, נשגב כל כך, כפי שזכתה לו קריעת ים סוף!
שאלות רבות צפות מול עינינו: מדוע? האם אין מעמד הר סיני מאורע חשוב דיו בשביל להזכירו בתפילתנו? האם משמעותו פחותה יותר מזו של קריעת ים סוף? ומעל הכל: אם אין לו כל אזכור או ציון במהלך התפילה, כיצד יישמר במהלך הדורות? כיצד יעבור המאורע המיוחד, ההתגלות המופלאה של ה' אל עמו בהר סיני, מדור אל דור? האם נגזר על מאורע זה שיירשם בדברי הימים של ההיסטוריה כמאורע ארכאי ושכוח, שהתרחש לפני מאות רבות של שנים, ואין לו כל ביטוי וציון לדורות הבאים?!
התשובה לשאלותינו תתקבל כאשר נעבור לחפש אחר זכרו של מעמד הר סיני במקום אחר לגמרי. אכן, ההתגלות שעל ים סוף נחרטה לדורות ולנצח בתפילתה של האומה; התפילה היא המקום שבו יצויין המאורע המיוחד לתמיד, ובכך יישמר בצורה חיה ופועמת בליבה של האומה. אולם מעמד הר סיני – פינת-זכרון אחרת לו, והיא: בלימוד התורה.
מעמד הר סיני, בו נגלה ה' אל עמו ומסר לו את תורתו, לא נשאר לוט באפילת ההיסטוריה; הוא נשמר בצורה פעילה ביותר באורח חייה של האומה. למען האמת, מאורע זה מעולם לא פסק, שכן ה' מסר את תורתו מסיני למשה, ומשה מסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים – וכן הלאה במהלך הדורות, עד אלינו ממש; ובשעה שאנו יושבים ועוסקים בתורה – היא היא אותה התורה שנמסרה למשה והועברה אלינו – אנו מקבלים אותה מפי הגבורה, וחוזרים בזה ממש לאותו מעמד מיוחד של קבלת התורה בהר סיני.
המהר"ל מפראג מבסס את ספרו "תפארת ישראל", שעוסק במהות לימוד התורה, על מדרש חז"ל, המתאר בדיוק רב את רגע מסירתה של התורה, את אותה השניה שבה העביר ה' את התורה לידי משה: "א"ר ברכיה, הלוחות היו ארכן ששה טפחים, כביכול היו ביד מי שאמר והיה העולם שני טפחים, ובידו של משה שני טפחים, ושני טפחים היו מפרישין בין יד ליד" (שמות רבה). דברי חז"ל הללו, מסביר המהר"ל, מתארים לנו בצורה מוחשית ומודגשת את אופיו של הקשר שנוצר בין הקב"ה ומשה בשעת קבלת התורה, ולמעשה הם בונים לנו מעין מודל, אבטיפוס, לסוג הקשר שנוצר בכל פעם שאדם מישראל יושב ועוסק בתורה. הקב"ה ומשה אוחזים יחדיו משני צידי לוחות הברית – זוהי פסגתו של מעמד הר סיני; באופן דומה, כאשר אדם עמל בתורה, הריהו משחזר את אותו המאורע, חוזר אל אותו מעמד מופלא, מתקשר אל בוראו באמצעות לימוד התורה שלו, ומחייה בקרבו את התרוממות הנפש העילאית של יום מתן התורה בסיני.
"זמן תורה לחוד, וזמן תפילה לחוד" (ברכות). שעת התפילה משחזרת בנפשנו את האירוע המיוחד של קריעת ים סוף, ובה אנו מתנשאים על כנפי שירת הים ומצטרפים להכרזת "ה' ימלוך לעולם ועד!". שעת לימוד התורה מקשרת אותנו אל מעמד הר סיני, ובה אנו שבים ומקבלים את התורה מפי הגבורה, ומתקשרים ומתחברים – כבאותה שעה היסטורית ממש – אל נותן התורה. "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל!"
* הרב אהרון בק - ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון