ערבוביה ואנדרלמוסיה
"ויקחו אליך פרה אדומה"
נסמכה פרשת "פרה אדומה" לפרשת "קרח", ללמדנו על הצד השווה שביניהן: מה פרה זו מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, אף מחלוקת משדדת מערכות חיים, הופכת סדרי עולם, מעלה תחתונים, מורידה עליונים ומכניסה בעולם ערבוביה ואנדרלמוסיה. (על התורה)
הידור מצוות
"זאת חקת התורה"
אומר רבי משה פיינשטיין: הדגיש הכתוב 'חקת התורה' ולא 'חקת פרה אדומה', ללמד על התורה כולה, שגם דיניה שטעמם פשוט ומובן, צריך ללמדם כחוקים וכגזרות מלכות שאין להרהר אחריהן. טעמי המצוות והבנתן, תוספת והידור למצוות הן, אבל מצוות יש לקיים בכל תנאי ובכל אדם, לרבות מי שאינו מבין את טעמן כלל ועיקר. בכיוון אחר מפרש ה"ליקוטי שיחות": על פירוש רש"י לפסוק: "זאת חקת התורה", ש"גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה", אומר: "רק "אחריה" של מצווה זו, "אין לך רשות להרהר", אבל בכל המצוות האחרות עליך לייגע את מוחך ולנצל את שכלך ללמוד, להבין ולהשכיל מה טעמיהן.
והסר שטן מלפנינו ומאחרינו
"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר"
"לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חוקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י). אומר רבי מאיר מפרמישלאן: דרכו של שטן, משרואה הוא אדם מישראל המבקש לקיים מצווה, מיד מופיע הוא לפניו ואומר לו: "מה המצווה הזאת לכם", לשווא תבזבז עליה את זמנך, אונך והונך, הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו, ואינו צריך לבשר ודם שיעשו למענו; כשנוכח השטן שהאיש אינו שומע לו, כובש את יצרו ומקיים את המצווה, שוב אינו מרפה ממנו וטוען כנגדו: "מה טעם יש בה"?, לא ידעת כל טעם, ולא הייתה לך כל הנאה ממצווה שקיימת. מכאן ולהבא, למד וחקור טעמי המצוות מה הם, כדי שתקיימן כראוי וכנכון. לפיכך משמיע לנו רש"י עצה טובה: לפני קיום מצווה, אמור לשטן: "חוקה – גזרה היא" – ואי אפשר לי לא לקיימה. אחרי קיומה., לומר לו בפשטות: "אין לך רשות להרהר אחריה", כמאמרנו כל יום בתפילת ערבית: "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו".
איש תם יושב אוהל
"זאת התורה אדם כי ימות באהל"
רבי יהושע מקוטנה היה אומר: "זאת התורה" – כל ימי חייו צריך יהודי ללמוד כיצד למות – "אדם כי ימות", ולא ייצא מן העולם הזה, אלא מתוך ה"אהל" – אוהלה של תורה ותפילה. רבי שמואל סלנט היה אומר: "אדם כי ימות באהל" – אין דירתו של אדם בעולם הזה אלא דירת עראי – אוהל. אבל ב"זאת התורה", במצוות ובמעשים טובים, זוכה האדם לבנות ולהקים לו בית בעולם הבא, ככתוב (קהלת יב, ה): "הלך האדם אל בית עולמו".
דאגות המחר
"לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות"
לכאורה, טען העם טענות של טעם ואמר: גם אם היה כאן שפע של מים, המדבר "לא מקום זרע" הוא, ומקום ציה ושממה לא יצלח למאומה. ואף גם זאת, "ומים אין לשתות", אין כאן ולו טיפה אחת של מי שתיה להחיות את הנפש. וגם זאת, טענותיהם לא היו אלא דברי הבל. חבריהם מצויים במצוקה נוראה, הם ונשיהם וטפם ובעירם עומדים על סף מיתת צמאון, ואילו הם דואגים את דאגת המחר "לא מקום זרע", ובשעה קשה זו, הם מדברים גם על "תאנה גפן ורמון". מכאן אתה שומע גנותה של מחלוקת שמעבירה את האדם על דעתו, ובמהלך ההתנצחות דעתו מתבלבלת עליו ולבו מתערער עד שהוא מדבר ובא בטענות על העצים והאבנים ואינו יודע מה הוא שח. כך הללו, משנכנסו לתוך מחלוקת, עד שהיה עליהם לבקש על המים שבנפשם הם, טענו על הפירות, ולא עוד אלא שהקדימו תאוות הפירות לטענת המים. (מן התורה).
בדרכי נועם
"קח את המטה...ודברתם"
אומר רבי פנחס הכהן מפרנקפורט: אמרו חז"ל (גיטין ז, ב): "לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתרה והפילה כמה רבבות מישראל...ומה שאמרו חכמים שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה: עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר, צריך לאמרם בנחת כדי שהדברים יתקבלו, ולא יגרמו מכשול". דבר זה נרמז בפסוק: "קח את המטה והקהל את העדה", אמר הקב"ה למשה: אף על פי שיש בידך מטה, "ודברתם אל הסלע", יהיה הדיבור בנחת ובלשון רכה שאין בה אימה, כיוון שדיבר משה אל ישראל לא כאב רחום, אלא כמי שיש בידו מטה, בא לידי מכשול.