מפני מה כל הקרבנות – זכרים ונקבות, וזו [הפרה האדומה] - נקבה? אמר רבי איבו: משל למה הדבר דומה? לבן-שפחה שטִנֵף פלטרין של מלך. אמר המלך: תבוא אמו - ותקנח את הצואה! כך אמר הקב"ה: תבֹא פרה - ותכפר על מעשה העגל.תנחומא חוקת, ח.
עוד בדרשותיהם הקדומות, חז"ל עמדו על כך שהפרה האדומה המטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים, נושאת אופי של 'חוקת התורה' - שקשה לבן אנוש להבינה. ובכל זאת, ייתכן שבדרשתנו הקושרת את הפרה האדומה לעגל הזהב, טמון מפתח להבנה מסויימת של ההיגיון הפנימי שבחוקה נעלמת זו.
במבט ראשוני, נראית דרשתנו כעומדת בניגוד גמור לרעיון ש"אין קטיגור נעשה סניגור" המהווה תירוץ לשאלה המפורסמת "מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה?" (ראש השנה כ"ו ע"א). גם בהקשר של הפרה האדומה נשנה רעיון זה: " 'וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן' (במדבר י"ט ג) – ולא לאהרֹן, לפי שאהרֹן עשה להם העגל - לכך לא צוה ליתנה לאהרן, שאין קטיגור נעשה סניגור" (מדרש אגדה במדבר י"ט, ג). לאור עקרון זה, נראית דרשתנו תמוהה בכך שהיא טוענת שהפרה האדומה נבחרה דווקא בשל הדמיון בינה לבין עגל הזהב.
נראה כי ההבדל בין הזהב ואהרון שלא יכולים להיהפך לסנגורים, אל מול העגל עצמו שאמו יכולה לכפר על חטאו, טמון בהבנת המניעים האנושיים שבניסיון להנציח את הטבע על ידי פיסולו. העגל המבטא את כוחות החיים, מפוסל במתכת ומונצח על ידי האדם מתוך שני רצונות משלימים: הרצון לברוח מאימת המוות המאיימת על כל חי, והשאיפה לחיים מושלמים ללא כל פסולת. עגל הזהב אינו מתכלה עם עזיבת נשמתו, ואף אינו מפריש הפרשות גופניות לא נעימות.
אך דווקא רצון זה לברוח מן המוות ומן הפסולת של חיי העולם הזה – הביאו על ישראל את קללת שניהם: "וכל אותן הימים עד שלא באו לאותו מעשה, היו טובים לפני הקב"ה כמלאכי השרת - ולא משל בהם מלאך המות ולא השליכו צואה כבני אדם, וכיון שעשו מעשה העגלכעס הקב"ה עליהם... " (פרד"א מו). דווקא הניסיון להנצחה עצמית הביא על ישראל את המוות, ודווקא הרצון לחיות חיים ללא כל פסולת, הביא על ישראל את חטא פיסול הפסולת – העגל נמשל בדרשתנו לצואה.
אל מול עגל הזהב עומדת אמו הטבעית, הפרה האדומה, הנקבה-האם בעלת היכולת להוליד חיים, שצבע העז מבטא את שיא עוצמות החיים הטמונות בה ("כי הדם הוא הנפש"). בקיום הצו האלוקי שבשחיטת פרה מושלמת זו ש"אֵין בָּהּ מוּם" וש"לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" אדם, אנו מבטאים את מוכנותנו לקבל על עצמנו את מחזוריות החיים – הכוללת בתוכה, לפחות לעת-עתה, גם את התכלות הגוף עם עזיבת הנשמה, וגם את הפסולת שמייצרים חיינו בעולם הזה - "וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף".
מחזוריות זו, וודאי שיש בה צדדים של מוות ופסולת, ולכן העוסק בשחיטתה של הפרה, שריפתה על פִרְשָהּ, ואיסוף אפרה נעשה ל"טָמֵא עַד הָעָרֶב". אך לאחר שקיעתה של השמש, בסופו של יום בו מקבל האדם את מצבו בעולם כ"חוקת התורה", והוא אף מטיל את האפר חזרה אל תוך מחזוריות החיים "וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" – הרי שעצם ההשלמה מאפשרת לו לחזור לטהרתו, ובאה האם וקינחה את צואת בנה - ובא אלעזר וכיפר על מעשה אביו.
* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב"מכון הגבוה לתורה", אוניברסיטת בר אילן.