ויבא האיש הביתה וַיְפַתַּח הגמלים

(כט) וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן: (ל) וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן: (לא) וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים: (לב) וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ:

(פרק כד)

מי הוא האיש שבא הביתה?

נראה ברור שהוא "האיש" שנזכר גם בפסוק ל' - עבד אברהם.

אך השאלה היא מי פיתח את הגמלים? ומה פירושו של מעשה זה?

רש"י כותב:

ויפתח - התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים.

מדברי רש"י עולה שעבד אברהם הוא שפיתח את הגמלים, דהיינו "התיר זמם שלהם". לפני יציאתו לדרך חסם את פיהם של הגמלים שלא ירעו בשדות אחרים, וכעת התיר זמם שלהם. חסימת פיהם של הגמלים נזכרת בדברי רש"י גם בשעת היציאה לדרך ביחס לפסוק "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו" (כד, י); כותב רש"י:

מגמלי אדוניו - נכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים.

אולם הרמב"ן מתנגד גם לנושא של הפועל "ויפתח", וגם להיותם של גמלי אברהם זמומים; ונפתח בראשון ראשון; כותב הרמב"ן:

ויבא האיש הביתה - אליעזר הוא האיש הבא. ויפתח הגמלים - יחזור על לבן, שעשה עם אורחיו דרך מוסר ויפתח גמליהם, ויתן להם תבן ומספוא ונתן מים לרחוץ רגלי אליעזר ורגלי האנשים אשר אתו. כי רחוק הוא שיהיה אליעזר הוא הנותן מים לרחוץ רגליו ורגלי אנשיו. וכן 'ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור', כי "וימשכו" חוזר אל אחיו הנזכרים בפסוק הראשון. וכן 'ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצוה אדוני המלך את עבדו כן יעשה עבדך ומפיבושת אוכל על שולחני כאחד מבני המלך', והם דברי דוד, ורבים כן.

הרמב"ן מבאר ש"ויפתח" מתייחס ללבן, והוא שפיתח את הגמלים, "שעשה עם אורחיו דרך מוסר". כנגד פירוש זה של הרמב"ן ניתן לטעון, שאם כן, הנושא של המשפט השתנה בלא כל ציון על כך; "וַיָּבֹא הָאִישׁ" הוא עבד אברהם, ולפי זה גם הפועל שלאחר מכן "וַיְפַתַּח" אמור להתייחס לאותו הנושא, דהיינו לעבד אברהם.

אלא שהרמב"ן טוען שבין כך ובין כך הנושא משתנה בלא כל ציון, שהרי המשך הפסוק "וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ", מסתבר מאד שמתייחס ללבן, שנתן תבן ומספוא ומים לרחיצה, "כי רחוק הוא שיהיה אליעזר הוא הנותן מים לרחוץ רגליו ורגלי אנשיו"; ואם כן אין כל בעיה לטעון ש"וַיְפַתַּח" מתייחס ללבן.

עוד מוסיף הרמב"ן, שתופעה זו, שהנושא משתנה בלא כל ציון, מצויה במקומות נוספים במקרא, והרמב"ן מציג שתי דוגמאות:

א. 'ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור' (בראשית לז, כח) - מי הם שמשכו את יוסף? לדעת הרמב"ן הכוונה לאחים הנזכרים בפסוק הקודם, אף על פי שלא צוין שהנושא השתנה. ויש להוסיף, שלדעת הרמב"ן, גם הנושא של המשך הפסוק "וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף" הוא האחים [ואחר כך בהמשך הפסוק שוב משתנה הנושא: "וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" - ראה רמב"ן לז, כה].

ב. 'ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצוה אדוני המלך את עבדו כן יעשה עבדך ומפיבושת אוכל על שולחני כאחד מבני המלך' (שמואל ב ט, יא); לדעת הרמב"ן המילים המודגשות הן דברי דוד אף על פי שלא צוין שהשתנה הנושא [וראה רד"ק שם שבפירושו השני כתב שאלו דברי דוד, אך בפירושו הראשון ביאר לפי ההבנה שגם חציו השני של הפסוק הם דברי ציבא].

ומהו פירושו של הפועל "וַיְפַתַּח"? גם בזה חולק הרמב"ן על רש"י:

וענין ויפתח הגמלים - שפתח מוסרי צוארם כי המנהג להוליכם קשורים, או שהיו הולכים חגורים במושב המרכבה אשר עליהם, כלשון 'אל יתהלל חוגר כמפתח' (מלכים א כ, יא), 'התפתחי מוסרי צוארך' (ישעיה נב ב).

אין הכוונה לחסימת הפה אלא לקשירת הגמלים באופן המקובל. לבן, איפוא, לא רק נתן להם תבן ומספוא ומים לרחיצה אלא גם פיתח את קשירת הגמלים.

התנגדותו של הרמב"ן לפירושו של רש"י היא עקרונית:

ורש"י כתב התיר זמם שלהם שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים. ולשון בראשית רבה (ס, ח): 'התיר זממיהם, רבי הונא ורבי ירמיה שאל לרבי חייא ברבי אבא, לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר וכו''. וזו שאלה לסתור פתוח הזמם, כי אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו, וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו, כל שכן גמליו של אברהם אבינו, ואין צריך לזממם, כי לא יאונה לצדיק כל און.

מקור דברי רש"י ש"וַיְפַתַּח" פירושו שהתיר זמם שלהם, הוא במדרש; אך במדרש הקשו על פירוש זה: 'לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר?!', דהיינו שאם חמורו של רבי פנחס בן יאיר נמנע מלאכול מאכלות אסורות (כמסופר שם בהמשך המדרש) כל שכן גמליו של אברהם אבינו, ואם כן אין צורך לזממם.

נמצא, שאין לטעון שדברי רש"י מקורם במדרש חז"ל, כיון שבהמשך המדרש תמהים על הצורך לזמום את הגמלים.

נמצא עוד, שלדעת הרמב"ן, לא היה אברהם צריך לעשות שום השתדלות בענין גמליו, אלא לסמוך "כי לא יאונה לצדיק כל און", וגמליו לא יאכלו בשדות אחרים אף אם לא יזמום אותם.

[חשוב להדגיש, שהדברים אמורים, לדעת הרמב"ן, דווקא ביחס לאדם בדרגתו של אברהם אבינו. על הצורך בהשתדלות המוטל על כלל בני אדם, ראה, למשל, מה שכתבנו בשם הרמב"ן בפרשת נח].