כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב
התנא ר' יהודה בהיותו בתפקיד הנשיא היה צריך לכתוב מכתב לקיסר רומי וביקש מתלמידו לכתוב בלשון זו: "ממני למרן המלך אנטונינוס" כשראה זאת התלמיד ביקש לקרוע את המכתב ולתקן: "מר' יהודה הנשיא אל המלך אנטונינוס"
ואמר לרבי יהודה הנשיא: מדוע אתה מבזה את כבודך? ענה לו רבי יהודה: וכי אני טוב מסבי יעקב אבינו ? לא כך אמר: "כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב..."
הרמב"ן גם כן ראה לגיטימיות בהתנהגות זו כבאה לתת מענה ספציפי ליחסים המתוחים בין שני האחים. כיבוד האח הבכור הוא כמו כיבוד אב ואם ויעקב צריך לפוגג את המשטמה של אחיו באמצעות התנהגות המפגינה את בכורתו של עשו.
אולם יחד עם הלגיטימיות, אומר הרמב"ן כי נפילתנו ביד אדום נובעת בדיוק בגלל זה שיעקב השפיל את עצמו מול עשיו בכך שאמר שמונה פעמים את המילה עבדך...
מה אם כן ניתן ללמוד מהתנהגותו של יעקב?
ברור שיעקב לא עשה זאת מתוך רפיסות ופחד, אלא משיקול דעת שזו ההתנהגות הראויה באותה סיטואציה. ועובדה שבמעשה דינה הוא נותן אישור מסוים למעשה הנקמה וליד הקשה של בניו.
נראה כי כאז גם היום, השאלה המעסיקה אותנו אלפי שנים איך מתמודדים מול האויבים, ניתנת להפטר ברמה העקרונית מהפרשה.
לעיתים אנו נאלצים לנקוט בדיפלומטיה נוסח יעקב אבינו – אשר כוחה באיפוק ובהבנת המציאות ויש שחובה עלינו לחגור חרב נוקמת והכל בשיקול דעת ובתבונה.