"וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (לו,ב)
איזו אחריות מוטלת עלינו ביחס למעשים רעים שאחרים עושים? רָאִיתְּ תלמידה אחרת שמעתיקה במבחן / אתה נתקל בשני ילדים המתקוטטים בהפסקה / אתם שומעים צעקות חריגות בין בני הזוג בבניין הסמוך וצליל של משהו נשבר - תצלצלו למשטרה? איפה עובר הגבול בין לדחוף את האף ולהתערב בעניינים של אחרים, לבין איכפתיות ואחריות?
"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (לו,ג)
ילדים שונים זה מזה. לכל אחד נפש ייחודית וממילא צרכים מיוחדים וקשיים האופייניים דווקא דווקא לו. כיצד הורֶה/מחנך יוכל לתת לכל אחד את היחס המיוחד לו מבלי לגרום לקינאה?
"וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (לז,ד)
אחד הדברים שעם ישראל הצטיין בהם כל השנים היה ריבוי המחלוקות, המפלגות והדעות השונות. במדינה ענקית כמו ארה"ב יש שתי מפלגות בלבד ולא תמיד קל להגדיר את ההבדלים ביניהן, ובמדינתנו הקטנטונת יש עשרות מפלגות עם הבדלים תהומיים. מה גורם לזה? האם אפשר למצוא נקודה חיובית בתופעה הזו? מה נדרש כדי שמחלוקת לא תגלוש לפסילה אישית ולפסים אלימים?
יוסף מבקש משר המשקים "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה...", אך בסופו של דבר - "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ.יד,כג)
רש"י: ולא זכר שר המשקים - בו ביום. וישכחהו - לאחר מכן, מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים (עד "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם").
מה רוצים מיוסף, וכי אדם צריך לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות השתדלות למען הצלתו? איפה עובר הגבול בין ביטחון בה לבין השתדלות? האם יש השתדלות שאינה ראויה? האם זה משתנה בין אדם לאדם?
המדור באדיבות "עולם קטן"