לעשות צדקה ומשפט

רבי מאיר שמחה, בעל פירוש 'משך חכמה', הפנה את תשומת הלב לנקודה מרכזית בדרכי הנהגת הקב"ה: ישנו פער גדול בין משקלה של מצווה בעת שמדובר באדם פרטי לבין המעמד הציבורי שלו. אם נבחן את חשיבות המצוות לפי העונשים המוטלים עליהן, נוכל לזהות בקלות כי המצוות החמורות הן דיני עריות, שבת, ודומיהן. למעשה, מצוות אלו אף עיצבו את התודעה הדתית, ובשל כך אנו מודדים את מעמדה הרוחני של קבוצה מסוימת לאור הקפדתה על מצוות אלו, בתוספת נושאים הקשורים לעולמו של הפרט כגון ענייני כשרות. על לשון הרע, מחלוקת, גזל והלבנת פנים אין עונשים משמעותיים בבית דין של מטה, כיוון שהם לאו שאין בו מעשה או לאו שניתן להישבון, (כיוון שניתן להחזיר את הגזילה לא לוקין עליה), ובשל כך גם מעמדם נמוך יחסית.
ברם, אם בוחנים אנו את מעמדם של תחומים אלה במישור הציבורי, אנו מוצאים שדווקא הם היוו מרכז לדברי הנביאים ולתוכחתו של הקב"ה. עניינים חברתיים אלה הם מרכז דבריהם כחלק ובנפרד ממאבקם של הנביאים בעבודה הזרה, ואילו שבת וכשרות ואפילו דיני עריות תופסים מקום אחריהם בלבד.
למעלה מכך, מדברי הנביאים וממדרשי חז"ל עולה לא אחת, כי ריבונו של עולם העמיד אותם בראש, אף אם מדובר בדור המקולקל בשבת ובעריות. ר' מאיר שמחה מציין כדוגמה את דורו של אחאב שלא היו בהן דילטורין (=מלשינים) ובזכות עובדה זו היה יוצא ומנצח, וכן פונה אל פרשת המבול ומציין כי דווקא על החמס נחתם דינם.
מדבריו עולה גם מסקנה הנהגתית מעשית: "ולכן על חלול שבת בעוונותינו הרבים שנתפשט אז יכולים לקוות כי יאחר להם כי הם צבור ואף בעו"ג אמרו בספרא (קדושים צב. צה) והנפש ונכרתה שאין הצבור נכרתין, אבל כיון שפרצו בנמוסיות הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול ונשחתו במדות כי המה כחייתו טרף אז נקום ינקם ה' ולא יאחר...".
יסוד עילאי זה מבוסס על תוארה של משפחת אברהם אבינו, אבי האומה: "ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". זו התכונה העיקרית המתבררת בפרשה זו. בשורתו של אברהם אבינו בעולם היא כי יש צדק ודין מחד גיסא, ועולם מלא של חסד שבין אדם לחברו מאידך גיסא. אמנם, אבות קיימו את כל התורה כולה, ובעולמה של תורה קיימת נאמנות עמוקה לשבת וכשרות, דיני עריות ומצוות התלויות בארץ. ברם, כשבאה התורה בכתב לבטא את הייחודיות, דיברה על צדקה ומשפט.
סדר עולמי זה צריך להיות נר לרגלנו ואחת המשימות הרוחניות העמוקות שבדור – לא מפני שהדבר מוצא חן בעיני הרחוקים מקיום מצוות, ולא כדי למצוא תירוץ לרדידות דתית, ומחבוא תחת המילים הלא מחייבות כמו 'צדק חברתי'. המעיין ממנו נובעת התייחסות זו הוא דבר ד' ובחירו הנאמן שהעיר ממזרח צדק. חלק בלתי נפרד מבשורתה של הציונות הדתית בעולמה של תורה הוא הסדר המחייב הזה. החתירה המתמדת אחר ההוגנות והצדקה והמשפט, הניסיון שלא ליטול חלק במחלוקות מכוערות או בקריעת האומה הישראלית לגזרים אף אם מדובר בעניינים שברומו של עולם, והחשיבות המהותית של עמידה מאוחדת מול ריבונו של עולם - הם חלק מיסודות ההליכה הנאמנה בדרכי אבות.
ככל שאנו עצמנו נעצים את המחויבות בהמשך דרכו של אברהם אבינו בעולם החסד והצדק, ונפעל באופן מעשי לקידומם של יסודות אלו, כן נבסס את המבט הנכון בתורה ואת הייעוד הגדול של בחיר האומה. מכוחה של מחויבות זו גם נגביר את הדביקות בשמירת המצוות כולן, וכך נהיה שותפים בבנייה ראויה של דרך ד' העושה צדקה ומשפט.