פרשות ויקהל פקודי - לא תבערו אש

הפסוקים הראשונים בפרשתנו עוסקים בשמירת שבת (לה א-ג), ופסוק ג מונה את אחד מאיסוריה: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת". מהותה של מלאכה זו נדונה בהרחבה ע"י הפוסקים. במהותה הגשמית היא נראית כמצווה שבין אדם למקום, אולם חז"ל ראו בה גם מהות רוחנית של מצווה בין אדם לחברו. באמצעות איחוד הגשמיות והרוחניות,מקבלת השבת צביון של קדושה עילאית המאחדת את בורא העולם עם יצוריו, ומשרה על האדם והעולם חיי אהבה,אחווה,שלום ורעות שבעקבותיהם יבוא תיקון המידות של האדם.שמירת השבת נותנת לאדם כלים להתנהגות חברתית חיובית,שתביא גאולה לאדם ולעולם.
יודעים אנו שבמעשה ההבערה יוצרת האש שני דברים: א. מאירה ומחממת את סביבתה. ב. שורפת ומכלה את חומר הבעירה שהיא אוחזת בו. רואים אנו לא אחת שילדנו נוטים להפריד תחילה בין מצוות שבין האדם למקום ברוך הוא ורק לאחר מכן, עוזבים הם את המצוות שבין אדם לחברו. הם מניחים כי עניין המצוות שבין האדם למקום זה ענינו של כל אחד ואחד באופן הפרטי,ואכן כך הם פני הדברים. הבחירה החופשית שמהווה אבן יסוד ביהדות מאפשרת לאדם לבחור, אך אינה מניחה לו ליפטר מתוצאות בחירתו.
בפתיחה זו של איסור הבערת אש ושמירת השבת , באה ללמדנו דרך חשבה מכאן ועשייה מאידך. אכן מצוות השבת גדולה וערכה רב, עד כי הרב קולמוסים נשברו בכתיבת מעלותיה הלכותיה, אך כמדומני,נתנו רבותינו גם לנו מקום לומר את אשר על דעתנו. הנה החיבור בין מצוות השבת לבין הבערת אש מהווה את הרעיון המרכזי בחינוך האדם. כל האומר אשמור שבת שהרי היא בין האדם למקום, אינה מועילה לו כוונה טובה זו, אלא כאשר היא מעורבת גם בין אדם לחברו.
אש המחלוקת המכלה כל פינה טובה, מבעירה ושורפת,ואינה משאירה דבר אלא אדמה חרוכה ,ולבבות שבורים. השבת מאידך,מחממת את הלב היהודי, מבעירה באש קודש את נשמת ישראל שבכל אחד ואחד מבניו של המקום, הקרובים והרחוקים.ועיקר המיצוי של הענין חייב לבוא לידי ביטוי כשאנו באים להאיר ולהעיר לילדנו,בניו של המקום ברוך הוא, באופן כזה שתבער בהם אש קודש ולא באש המכלה ושורפת כל ניצוץ קטן וגדול המצוי בהם.
בסיימנו השבת את ספר שמות שהחל בעבדות, ובקריאת מעשה המשכן,נדע ונבין לבל ניפול חללים-עבדים ליצרנו,לתגובות של לחץ,כעס,הרחקה – אלא נבנה בליבם של ילדנו חיבור ומשכן לקדושה,ולטהרה כבנין המשכן,פרט אחר פרט,בקרסים ואדנים,בשולחן ומנורה,במזבח ובארון הברית,עד אשר יקומו ויתקיים בהם " והיה המשכן אחד"..