שבתך בתוך מרמה

מסכת חייו הפתלתלה של יעקב אבינו, נעה כמטוטלת מן הקצה אל הקצה. לצד "יעקב איש תם, יושב אהלים", מוצאים אנו יעקב שונה לחלוטין: חכם ובעל יוזמה, מעורה בחיי המעשה.

מיעקב שראה בחלומו מלאכי אלוקים העולים ויורדים בסולם, אנו מגיעים בסוף הפרשה ליעקב החולם על "עקודים, נקודים וברודים", (שבתרגום מודרני היינו משווים אותם לעליות וירידות בבורסה), ומספר עליהם בגאווה לרחל ולאה. מיעקב עובדו-עבדו של לבן, העובד 24-7, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, בחורף ובקיץ, ליעקב עתיר הון, שהוא עצמו בעל עבדים, מעין טייקון מקומי, שיש לו "צאן רבות, ושפחות, ועבדים, וגמלים וחמורים".

מיעקב "איש תם", ישיבה בוחר (כך, לפחות, במדרש חכמים), הממית עצמו באוהלה של תורה ונצמד לגדולי הדור שם ועבר, מדמות צנועה וסגפנית הפרושה מהוויות העולם, ליעקב מתוחכם וערמומי שלפי פשט הכתובים מנצל את "עייפותו" של עשו אחיו כדי לקנות ממנו את הבכורה במחיר פעוט של נזיד עדשים; משתף פעולה עם אמו רבקה ליטול "במרמה" (כדברי יצחק אביו) את ברכות אחיו הבכור, תוך שהוא מערים גם על אביו יצחק, שכהו עיניו ואינו יכול להבחין בין שני האחים, ומצהיר בפניו בקול גדול: "אנכי עשו בכורך!".

בעולם העסקים האכזרי של חרן, אין מקום לרחמים. מילה קטנה אחת מלווה את תיאור רמאותו של לבן, וצובעת אותה בצבעים עזים. היא נחבאת בקול הזעקה של יעקב, שיכול להתפרש כדברי תוכחה או ייאוש (בראשית לא, ה-ח): "וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵא-לֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי. וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן. וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי. אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי".

רמאות לבן אינה מתמצה רק בהצבת תנאי עבודה כמעט בלתי אפשריים, בקור הלילה החורפי המקפיא ובחום היוקד של הקיץ; בהחלפת תנאי העבודה חדשות לבקרים, יום נקודים ויום עקודים, אלא גם, ואולי בעיקר,ביחסו ההפכפך, המבזה, הלעגני, הבלתי אנושי: "ואביכן התל בי".

התחקות אחר לשון "היתול" זו, שאינה שכיחה במקרא, מלמדת שמעֵבֶר להפרת ההסכמים התכופה, נהג לבן בחתנו-עובדו בזלזול ובלעג, משל היה חפץ שניטל להיטלטל ממקום למקום, או תת-אדם בזוי שאינו ראוי לכבוד. לבן מנצל את שררתו, הונו ובניו השולטים במסחר המקומי כדי להתעמר בעובדיו.

לא מדובר בכשל חד פעמי, במעשה נבלה רגעי, אלא בהתנהגות שיטתית. המשכורת מוחלפת לא פעם אחת אלא עשרת מונים, וניצול העובד בתנאים מחפירים, משתלב בה היטב, במשך עשרים שנה רצופות (לא, לח-מא): "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי; טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה; הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי; זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

כל שישקיע יעקב בעבודתו, במסירות נפש, תוך סיכון חייו ובריאותו, לא יועיל. היחס המתנשא, הלעגני והבזוי מצד מעבידו, ייוותר בעינו.

היתול זה אופייני לבעלי שררה. כך, למשל, קורא משה רבנו בקול (שמות ח, כה): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה, וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר, רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַה". כלבן, כן פרעה, משנה טעמו מיום ליום ומרגע לרגע, מפר הבטחות בלי למצמץ, ומהתל בעם תוך שהוא מתעמר בו ומזלזל בכבודו (ראו גם מל"א יח, כה-כז; שופטים טז, י, יג).

ב"היתול" כרוכים דרך כלל גם לעג ובוז, גם מעשי שקר, כזב ורמייה (כפי שתרגם אונקלוס על אתר). לנוכח כל אלה, לא ייפלא שבבוא הנביא ירמיהו (ט, א-ח) לתאר את שקיעתה ונפילתה של חברת החורבן, הוא רואה במעשי הרמייה והכזב, הניאוף והשקר, לא רק מילוי תאוות ויצרים, עבריינות על מצוות שבין אדם למקום, אלא השחתת קבע, מוסרית וערכית, שההיתול - ביזוי כבוד האדם ועבירות שבין אדם לחברו - היו לסימנה המסחרי: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר, וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ, כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ, וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה. אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ, כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ; וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ, לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ. שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה, בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה. לָכֵן כֹּה אָמַר ה צְבָאוֹת : הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי; חֵץ (שוחט) שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו, שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ. הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?".

חברה שראשיתה במעשה רמייה חד פעמי, לשם הפקת רווח כלכלי ("ביזנס איז ביזנס"), המשכה בדיבור כפול, אחד בפה ואחד בלב, וסופה "שבתך בתוך מרמה", הפיכתה לחברת שפע ופשע, שהמרמה הוא סמלה המסחרי ו"שחיטת" האחר היא מסממניה העיקריים, היא מתכון בטוח לחורבן.