פרשת ויחי מזמנת נושאים אחדים העומדים ברומו של העולם היהודי העכשווי, ובכלל זה ברכת יעקב לשבט יהודה אשר נדרשת ומוסבת על הגאולה העתידה ועל ימות המשיח. נושא אקטואלי נוסף שיש בו כר פורה לעיון ולשיח אקטואלי הוא הפיוס בין יוסף לאחיו שאליו חתר יעקב באחרית ימיו.
אולם לצד התיזות המרכזיות והמהותיות הללו המועלות בפרשה, ברצוני להתייחס עתה לרעיון הבא לידי ביטוי בעקיפין ואינו נובע מפשט הכתובים. כך בקוראי מחדש לאחרונה את פרשת ויחי, יותר מכל הדהדו בקרבי ארבע המילים הבאות מתוך ברכת יעקב לשמעון וללוי: "כי באפם הרגו איש" (בראשית מט, ו). המילה "אפם" שבה ומוזכרת גם בהמשך הברכה בסמוך: "ארור אפם כי עז" (שם, ז), וכן נעשה שימוש באותיותיה של מילה זו לקראת תום הברכה, אשר מתארת את קורותיהם העתידיים של שבטים אלה: "ואפיצם בישראל" (שם).
בספרות חז"ל נדרשו התיבות "כי באפם הרגו איש" על הריגתם של חמור, שכם וכל יושבי עירם הזכרים בעקבות אונס דינה (בראשית רבה, צט, ז, עמ' 1278-1279), והמשך הכתוב "וברצונם עקרו שור" על מכירתו של יוסף (מדרש לקח טוב, מט, ו, עמ' 233 ורש"י על אתר).
והנה, קיים אף ביאור נוסף, מאוחר יחסית בזמן, המסב את המילים "כי באפם הרגו איש" על הנושא של שמירת הלשון, ביאור המטעים שאפשר להרוג אדם גם באמצעות עקימת האף. כך בין היתר מסופר כי כששלח החפץ חיים עותק מחיבורו "שמירת הלשון" לאחד מגדולי הרבנים באמצעות שליח, עלעל אותו הרב בספר באומרו: מפני מה חיבר החפץ חיים ספר על שמירת הלשון, ולא חיבר ספר גם על שמירת החוטם. שליחו של החפץ חיים ראה בדבריו אלה הלצה, ועל כך התבטא החפץ חיים שהצדק עם אותו הרב משום שאפשר לחטוא גם באמצעות החוטם ואפשר להמיט אסון על ידי עקימת האף, כמו שנאמר "כי באפם הרגו איש". רעיון זה התהלך גם בפי העם (יאושזון, מאוצרנו הישן, ספר בראשית, עמ' 265). סיפור דומה מסופר על הרב משה מידנר ולפיו שוחח עם אחד הרבנים, ותוך כדי דיבורו הזכיר את שמו של אדם מסוים. למשמע שם זה עיקם הרב את אפו. שאלו הרב מידנר אם אמנם עקימת החוטם מותרת, שהרי נאמר "כי באפם הרגו איש" (נתנאל אבני, אמרות חכמה על התורה, בראשית, עמ' שצז-שצח).
אולם כל כמה שההתייחסות לדרשה על המילים "כי באפם הרגו איש" נתפסת אולי גם כהלצה וכצחות, חיוני לומר שרמיזה וקריצה כלולות באיסור "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא יט, טז), ורש"י במקום כתב: "שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים". כמו כן, החפץ חיים עצמו כלל בחיבורו "חפץ חיים" את האיסור לומר לשון הרע בדרך רמז (הלכות איסורי לשון הרע, כלל א, ח; הלכות איסורי רכילות, כלל א, ט).
בהקשר לדברינו קיים גם מקום לומר כי המקור התלמודי המטעים ש"מעיל מכפר על לשון הרע. מנין א"ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע" (זבחים פח ע"ב. מקבילה: ערכין טז ע"א) מתייחס לדיבור אסור הנאמר בפה. לעומת זאת, הרעיון לפיו "קטורת מכפרת על לשון הרע, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי" (זבחים שם. מקבילות: ערכין שם; יומא מד ע"א) מתייחס ללשון הרע המבוטאת שלא באמצעות השמעת קול (ראו הרב נסים דיין, שועתנו קבל, עמ' רד).
הרב מרדכי אליהו מתייחס אף הוא לנושא שאנו דנים בו (קול צופיך, גיליון 312, אייר תשס"ה). לדבריו, המילים "כי באפם הרגו איש" מכוונות לאמירת לשון הרע על אדם ברמז, ש"לעיתים עלולים 'להרוג' אדם לאו דוקא בדיבור של לשון הרע, אלא אפילו בעיקום אף, וזהו שנאמר 'כי באפם הרגו איש'". הרב אליהו ממחיש את העניין בדוגמאות קונקרטיות: "לדוגמא, אם אדם מברר אודות אדם אחר לצורכי שידוכים או לצורכי מסחר אצל חברו, והלה מעקם את אפו, הרי שהוא כבר נתן תשובה שלילית מספקת ומושלמת לשאלה, וירד לחייו 'והרגו'". עם זאת, הוא מסייג את דבריו ומוסיף לציין שיש גם לדעת את הגבולות של הדברים כדי שלא לבוא לידי אמירת שקר.
ביאור ההיגד "כי באפם הרגו איש" במשמעות של לשון הרע זכה להידרשויות מרחיבות אחדות נוספות בכתובים. כך בספר "שמח לבי" לרב שמעון חיררי (עמ' תה) נמצא סיוע נוסף לרעיון זה; הגימטריה של "כי באפם הרגו איש" עולה למניין 678, וזו אף הגימטריה של המילים "זה הלשון הרע", לומר שגם בזה יש לשון הרע.
בספרו "הפרשה המחכימה" (ירושלים תשע"א, עמ' תרנ-תרנא) יצר הרב שילה בן-דוד, על בסיס המקורות, מעין שאלה הלכתית בנושא "האם שייך להרוג אדם רק על ידי עקימת האף בלבד?". במהלך תשובתו המחבר מסתייע בדרשה למילים "כי באפם הרגו איש", והוא מסכם את התשובה באומרו: "לפעמים שייך שאדם יביע באפו איזו נימת זלזול על פלוני, ובכך יכול לגרום לו נזקים גדולים, וצריך להיזהר בזה מאוד".
הרב שלמה אבינר ייחד לאחרונה דברים לעניין מחויבותו של הרב צבי יהודה הכהן קוק לנושא שמירת הלשון (עיטורי ירושלים, אב-אלול תשע"ה, גיליון 106, עמ' 8-10). בהקשר זה הוא מציין כי הרצי"ה הכיר בחשיבות הנושא והנהיג בישיבת מרכז הרב מדי יום לימוד בספרי "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון" בין השעות 12:45-13:15 בצהריים. במהלך דבריו הרב אבינר מסתייע ברעיון של עקימת האף, בכותבו: "גם מילה אחת של לשון הרע היא אסורה. אפילו אבק לשון הרע, כגון: יותר טוב שלא נדבר על פלוני. אפילו רמז של לשון הרע, אפילו עקימת אף כמו שדרשו על הפסוק: 'כי באפם הרגו איש'... יש אנשים שמקפידים מאוד שלא לאכול חרק אחד, תולעת אחת, ולכן הם בודקים ובודקים, והם צודקים. אך אינם נרתעים מלאכול אדם חי בארס אשר בפיהם".
* * *
קריצה ועקימת האף היו בעבר דרכים עקיפות שבהן ניתן היה לחרוץ את דינו וגורלו של אדם לשבט בלא עשיית משפט צדק, באופן שיכול היה להסב לאדם נזק בל ישוער ובלתי ניתן לתיקון. אולם בזמננו התחדשו ובאו לעולם דרכים נוספות שבאמצעותן אפשר להביא לידי רצח אופי של האדם ולהוציא את דיבתו רעה בחטף וכהרף עין. כך כוחה ההרסני של לשון הרע עלול לבוא לידי ביטוי כיום באמצעות הקשת לייק, כתיבת טוקבק, כתיבת פוסט קצר באחת הרשתות החברתיות וכיוצא באלו.
כמדומה שלעיתים נדמה לציבור, ובכלל זה לציבור הדתי, כי הלכות שמירת הלשון אינן לכאורה שייכות למרחב של הרשתות החברתיות, למרות שדינים אלה חלים גם על המדיות הללו ותקפים לגביהן. הדברים חמורים שבעתיים כשמדובר ברשתות חברתיות סגורות שנמען הביקורת אינו חבר בהן, ולא ניתנת לו כלל האפשרות להגן על עצמו. משום כך, כמה אקטואלי לימינו אלה ממש הביאור הממקם את התיבות "כי באפם הרגו איש" במרחב של לשון הרע.
אולם אם רמיזה יכולה להמיט אסון על אדם חף מפשע, קל וחומר לשון הרע של ממש. כאן המקום לשוב ולציין כי על פי ההלכה הצרופה אין היתר לפרסם את שמו של אדם הנחשד בעבירה עד לאחר מתן גזר דינו בעניין. וכך לצד אישי ציבור שונים בחברה הישראלית שהורשעו בתקופה האחרונה, יש לציין שנודעו גם בני אדם אחדים בחודשים האחרונים שנוקו מכל חשד וזוכו בהליך המשפטי שהתקיים בעניינם, ובכלל זה גם מקרב הציבור הדתי.