יעקב אבינו מנצל את רגעי חייו האחרונים להעביר לבניו לא רק את שרביט ההנהגה של האומה העתידית, כי אם גם ברכה אישית, שמותאמת לכל אחד ואחד. ניכר שברכות אלו מבטאות הן את עמדותיו של יעקב אבינו ע"ה על מעשיהם של בניו בעודו בחיים חיותו, והן את הציפיות שלו מהם לעתיד לבוא. לכן מצאנו שחלק מהברכות מנוסחות בלשון עבר (""מטרף בני עלית", "וירא מנוחה כי טוב", "ותשב באיתן קשתו"), וחלקן בלשון עתיד ("לא יסור שבט מיהודה", "לחוף ימים ישכון", מא-ל אביך ויעזרך"). זאת ועוד, בחתימת הברכות אומרת התורה משפט סתום, שמקפל בתוכו משמעויות רבות על אודות פעולת הברכה (בראשית מט, כח): "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר, וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם". בביאור המלים "איש אשר כברכתו ברך אותם" מצאנו קונצנזוס נדיר בין פרשני התורה. כך לשון רש"י על אתר: "איש אשר כברכתו - ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד". הגדיל לעשות ראב"ע שביאר באותו אופן ומצא מקור לפרשנות זו בפתרון חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים על ידי יוסף, שם נאמר: "איש כפתרון חלומו", וכידוע ניבא יוסף במדוייק את העתיד להתרחש.
אם כן, יעקב אבינו מגלה, אמנם בדרך רמז, לבניו את העתיד לבוא. דבר זה מתקבל על הדעת לאור הצהרתו של יעקב אבינו בתחילת מעשה הברכות (בראשית מט, א): "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".
אולם, דווקא במקום ההסמכה הכללית הרחבה בין הפרשנים מתבלטים דבריו של המקובל הקדמון רבנו בחיי ב"ר אשר. רבנו בחיי מביא על אתר שלושה פירושים, על דרך הפשט, על דרך הדרש ועל דרך הקבלה. פירושו על דרך הפשט זהה לזה שציטטנו, על דרך הדרש הביא מדרש שגם הוא מוזכר בידי רבים מהפרשנים, שמגמתו להבהיר שהברכות הפרטיות שקיבלו חלק משהבטים אינן מוציאות אותם מכלל הברכות הכלליות שהעניק לכל בניו. פירושו על דרך הקבלה, לעומת זאת, עוזר לנו להבין נדבך נוסף במורשתו הרוחנית של יעקב אבינו, אותה ביקש להנחיל לבניו אחריו:
"ועל דרך הקבלה: איש אשר כברכתו ברך אותם, י"ב שבטים הם דוגמת י"ב צנורות של מעלה, ועליהם רמז דוד כשאמר: (תהלים קכב, ד) "ששם עלו שבטים שבטי י-ה", הזכיר ל"שבטים" על י"ב של מעלה, ו"שבטי י-ה" על י"ב של מטה, החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף, (במדבר כו, ז) "הראובני" (שם, יד) "והשמעוני", וזהו שאמר: איש אשר כברכתו ברך אותם, כברכתם של מעלה ברך אותם למטה".
רבנו בחיי מסביר שכל אחד מהשבטים איננו עומד ברשות עצמו, הוא לא אדם פרטי, ואף לא משפחה ושבט. לכל אחד משבטי ישראל נודע תפקיד חשוב וייחודי כמגלה את שם הא-ל בעולם, כמסייע בהפצת רוחו והארותיו. השבטים של מטה עומדים כנגד השבטים של מעלה, העליונים (למביני הדעת יש כאן יותר מרמז לשימוש בתורת האידיאות האפלטונית, וד"ל). המרתק ביותר הוא שבניגוד אולי לאינטואיציה הראשונית שלנו, מגלה לנו רבנו בחיי ששבטי מעלה הם ה"שבטים", בעוד "שבטי י-ה", שנדמים כקדושים ונשגבים יותר, שהרי שם ה טמון בתוכם, הם דווקא השבטים הנוכחים כאן, בעולם הזה.
הסיבה לכך פשוטה. שבטי מעלה, אותם צינורות שפע א-להיים, אינם פועלים פעולות מעשיות בעולם הזה. צינור, מטבעו, הוא פסיבי, הוא אמצעי להורקת שפע, אך אין לו שיקול דעת משל עצמו. מנגד, בני אדם קרוצי חומר, הגם שהם מועדים לפורענות, ולפתח חטאת רובץ, מכל מקום בידיהם האפשרות לא רק לעשות עוול, ר"ל, כי אם גם לכונן את התגלות ה בעולם, לפעול לטובה, בעוצמה גדולה ובחידוש גדול כלפי העולם כולו. הקב"ה, הפועל ויוצר, איננו מידמה לאותה פעולה טכנית של הורקת השפע, כי אם ליצירה ולפעולה בעולם, לדינמיות בה מתאפיינים שבטי י-ה כאן בארץ. משכך, דווקא האנשים הם שזוכים בשם ה שטמון בתוכם, הגם שלא כל מעשיהם מפארים ומרוממים לשמו יתברך.
יתכן שרובד עמוק נוסף מקופל במשנתו של רבנו בחיי. כל שבט בפני עצמו אכן איננו מושלם, ולפרקים אף רחוק מכך. אולם כאשר עומדים כלל שבטי י-ה כאיש אחד בלב אחד, כוחם רב להם, והם מייצגים את הקב"ה. אלו ואלו דברי א-להים חיים היינו רק כאשר דברי כולם נשמעים כאחד, איש איש מזווית הסתכלותו ומדאגתו הכנה לדבר ה בעולם. לכן "ויברך אותם" מתקיים רק כאשר בםתח הפסוק נאמר "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר".
שני הפסוקים הקודמים לפסוק המצוטט מתהלים אף הם מורים כן בבירור (תהלים פרק קכב, ב-ג): "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו", וכמאמר רד"ק על אתר:
"אומרים בני הגלות: כשהיתה בנויה ירושלים והיתה השכינה בתוכה, כמה היתה מהוללה, ואנא תמצא עיר כמוה, שֶׁחֻבְּרָה לה, עדת ישראל, יחדיו, שלש פעמים בשנה, מי ראה עיר כמו אותה העיר?!".
והדברים מאירים כנתינתם מסיני.
צחי הרשקוביץ, רב קהילת "נצח שלמה", פ"ת, אוניברסיטת בר-אילן
המאמר מתפרסם בעלון "שבתון"