פרשתנו חותמת את התורה שבכתב בברכתו של משה רבינו לעם ישראל, וכפי שיעקב אבינו ע"ה בירך את בניו לפני מותו, "איש כברכתו ברך אותם". מעבר לגילוי טוב ליבו של משה שלא שמר טינה לישראל אע"פ שבגללם הוא מת עכשיו ואינו נכנס לארץ ישראל, ובא ומברך אותם; ומעבר לגילוי גדולתו שזכה להקרא איש האלהים דוקא בברכו את בני ישראל, התורה מגלה לנו כאן את האופי העמוק של עם ישראל ככלל, של כל שבט כפרט, ואף של התורה שהיא אוניברסלית וגם יחד יחודית לישראל.
גם ברכותיו אלה של משה נכתבו משום שהן מהוות נבואה שהוצרכה לדורות. ולכן צריכים אנו לקרא אותם בעיון ולנסות לראות מה אומר לנו משה בדורינו אנו ובכל דור ודור בברכותיו בפרט ובמה שנכתב בתורה או אף במה שנעדר ממנה בכלל.
הפרשה פותחת במילים "וזאת הברכה אשר ברך משה" והיינו מצפים שלאחר פתיחה שכזו יבואו מיד פסוקי הברכה של משה לשבטי ישראל, אולם לפני שמתחיל משה לברך כל שבט ושבט בפני עצמו, הוא מביא כמה פסוקים המהווים, בתור הקדמה כללית כביכול, מעין תזכורת היסתורית. בפסוקים אלה מזכיר משה את הכוונה האלקית הנותנת את התורה לכל, ובמיוחד ובראשונה לאלו שהם קרובים לישראל כי ממשפחת אברהם הם, ואולם הם סירבו לקבלה משום שאינם מחוברים אליה מלכתחילה, ורצו לדעת מה כתוב בה, כאילו היא רק מין קודקס חוקים. רק ישראל המקבלים אותה כמורשה ירושה מחוברים אליה בקשר בל ינתק פנימי נשמתי, קשר שהוכן ע"י הדרך ארץ של האבות הקודם לתורה ומהווה הכנה והכשרה לקבלתה. מכאן שאם אין ישראל מקבלים את התורה אין העולם יכול להתקיים ולכן יחזור ח"ו לתהו ובהו.
יחד עם זאת, אותם העמים שסירבו לקבלה כתורת ישראל קבלוה לאחר מכן במשך ההסתוריה אבל לא כלשונה אלא בתרגומים: "הופיע מהר פארן" מקומו של ישמעל הרומז לתרגום לערבית; "וזרח משעיר למו" מקומו של עשו הרומז לתרבות המערבית המאופיינת ע"י התרגומים ליוונית ולאטינית; "ואתה"* שהיא מילה ארמית שהיא תרגומו של המילה "בא" הרומזת ללבן הארמי; שלושת הזהויות שמטבען היו אמורות להיות הקרובות ביותר לישראל והתגלו במשך ההסתוריה כאויביהם הקשים ביותר.
תרגומים אלו אמנם מקרבים את התורה אליהם אבל מעוותים אותה לכיוון הפן האלילי שלהם ולהשקפת עולמם הם, ומכניסים את עצמם בה במקום לתת לה להכנס בהם. ולמרבה האירוניה מתיימרים הם ללמד את ישראל את תוכן התורה, הם אשר אין להם אלא החיצוניות של התורה ולא כלום מפנימיותה.
לכן, לפני שמתחיל משה לברך את ישראל, הוא מדגיש את סגולת ישראל וייחודו בתורתו.
לפני שעוברים לייחודו של כל שבט ושבט מגלה משה את ייחודו של עם ישראל בתור כלל בתורתם, המחוברים יחדיו למורשה של קהילת יעקב. והתורה כולה מסתיימת בגילוי זה שאף שהקב"ה "חובב עמים" בכ"ז הנישואים לא נעשו כי אם ישראל, ולמרות שלשם כך חייב ישמעל להפרד מעל אברהם ועשו מעל יעקב. המהלך הזה מתחיל בר"ה בפן הכללי בהמלכתו של הקב"ה למלך על כל העולם ועובר דרך התיקון הפרטי ביוה"כ וממשיך במאמץ הישראלי למען כלל העולם בסוכות שיכירו וידעו כל באי עולם כי ד' אלקי ישראל מלך על כל הארץ. והמהלך מסתיים בשמחת תורה, בייחודו של עם ישראל בבחינת ד' בדד ינחנו, כי "ישראל ואוריתא וקודשא בריך הוא חד הוא".
___________
* המילה "אתה" עם ת"ו דגושה משמעותה כינוי גוף (כמו אני והוא). אולם המילה "אתה" כפי שהיא מופיעה בפרשתנו הינה לא דגושה. משמעות המילה "אתה" בלא דגש בת"ו מוצאה מהארמית ופירושה כפי שאמרנו "בא"; ויכולה להיכתב מילה זו בסיומת "א" או "ה".