קיומם הנפוץ של יחסי מרות בין אנשים שונים, דוגמת "מעביד" ו"עובד", "מורה" ו"תלמיד", "מפקד" ו"חייל", ובמיוחד כאשר מדובר בבני שני המינים, יוצר לא אחת פוטנציאל של ניצול האחר, פגיעה בכבודו ורמיסתו. מבלי להתייחס למאורעות האחרונים שנתרגשו על חיינו הציבוריים, גם הציבור הדתי אינו פטור מלכלכל את צעדיו בתבונה לנוכח ריבויין של תופעות, שכמעט והיו ל"מכת מדינה". בשנים האחרונות, צעדו המחוקק הישראלי ורשויות אכיפת החוק בעקבות המתוקנות שבמדינות העולם, והחמירו בדינם של בעלי מרות שרואים היתר לעצמם לפגוע בכבודו של אחר, הן במעשה, הן באמצעות רמיזות, בדיבור או בתנועה.
עיון בעולמה של תורת ישראל מלמד שחז"ל, ובעקבותיהם חכמי ההלכה הראשונים, היו ערים לסכנה זו וביקשו למצוא לה תרופות שונות. ראש דבר היא המודעות לנושא. לצד האמירה הכללית, שלפיה "יצר לב האדם מנעוריו" (וכפי שפירש רש"י, בעקבות חכמים: "משעה שננער לצאת ממעי אמו", היינו מעת היותו תינוק בן יומו!), קבעו חכמים כלל גדול ולפיו "אין אפוטרופוס לעריות" (כתובות יג, ע"א ועוד). רוצה לומר: גם קיומם של כללים, ואפילו מערכות שמירה ובקרה, אינם יכולים לשמש תריס ומגן בפני היצר הרע, ואין בכוחן לשמש ערובה בטוחה לשמירה מפני הפגע הרע. כלל זה אינו מבטא רק מציאות סוציולוגית, אלא שימש מסד לכמה הלכות חשובות במשפט העברי, בדיני עונשין, יוחסין ועוד.
על כוחו הגדול של היצר, ודווקא כשמדובר באנשים רמי מעלה, למדנו בתלמוד (בתרגום חופשי): "מעשה באביי ששמע אחד שאומר לאישה: נשכים ונצא לדרך. אמר [=אביי]: אלך ואפריש אותם מאיסור. הלך אחריהם שלוש פרסאות [=כ-12 ק"מ!] בסמוך לאגם [=אך בניגוד לחשדו, לא עשו דבר]. כאשר פרשו זה מזו, אמרו: דרכנו הייתה רחוקה, וחברתנו בסומה [=נעימה]. אמר אביי: אם שונאי היה זה [=כלומר, אילו אני עצמי הייתי במצב זה], לא הייתי יכול להעמיד עצמי מלחטוא. הלך נשען על בריח הדלת, והיה מצטער. בא זקן אחד ושנה לו: כל הגדול מחברו - יצרו גדול הימנו".
מה טעמה של הנחה זו, שלפיה "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"? יש שתלו בה טעמים שבנסתר, אך דומה כי ניתן לומר שעל דרך הכלל, "אדם גדול" - בין אם הוא מנהיג רוחני או פוליטי, או עשיר רב אמצעים - בא במגע עם ציבור גדול יותר, ואף נהנה הוא ממרות והשפעה גדולים יותר. לא אחת עלול מעמדו להביא לכך שדעתו תזוח עליו, ויסבור כי הכל מותר לו והכל שרוי לו. כך, בעניינים של כסף וטובות הנאה, כך בעניינים אחרים. לפיכך, פוטנציאל החטא שלו והחשש שמא ינצל לרעה את כוחו וגבורתו, שררתו ומעמדו - גדולים יותר.
באותה סוגיה, ממשיך התלמוד ועומד על כוחו הגדול של היצר: "אמר רבי יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו [ובמקבילת קידושין ל, ע"ב: מתחדש עליו] בכל יום, שנאמר (בראשית ו, ה) "רק רע כל היום". אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר (תהלים לז, לג) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו - אינו יכול לו, שנאמר (תהלים לז, לב) "ה לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו".
ביטוי חריף לכך נתן הרמב"ם בדברי מוסר, שבהם ביקש - כדרכו בקודש - לחתום את הלכות איסורי ביאה במשנה תורה: "אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות. אמרו חכמים: בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקיבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה, שנאמר (במדבר יא, י), "בכה למשפחותיו" - על עסקי משפחות".
חכמים היו ערים אפוא היטב לסכנתו של היצר, וביקשו להציב סייגים וגדרים שימנעו את ניצולו לרעה. שימוש מעניין בכלל "אין אפוטרופוס לעריות" נעשה בתלמוד הירושלמי. במקום שימושו הנפוץ בבבלי - ככלל ראייתי בדיני משפחה או כנימוק להלכה אחרת, קובע התלמוד הירושלמי כלל זה כדין מעשי בתחום המשפט האזרחי-ציבורי: "אפילו חסיד שבחסידים - אין ממנין אותו אפוטרופוס על עריות". לימים, נשתלשלה הלכה זו ל"משנה תורה" של הרמב"ם ואף נקבעה ב"שולחן ערוך", הלכה למעשה, בהאי לישנא "אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים, אף על פי שהוא עומד בחוץ, שאין אפוטרופוס לעריות".
כדרכם בעניינות אחרים, אף בסוגיה זו נקטו חכמים בדרכים שונות על מנת להתמודד עם הבעיה, מהן על דרך ה"סור מרע" - בהשתת איסורים פליליים וקנסות אזרחיים, ומהן על דרך "ועשה טוב", באמצעות פעולה חינוכית והטמעת ערך הריסון, האיפוק והצניעות.
ב"משנה תורה" (הלכות איסורי ביאה כב, יט-כא), סיכם הרמב"ם את הריסון העצמי שמוטל על כל איש מישראל לנהוג בכגון אלה: "אמרו חכמים: גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות, [ועוד] אמרו חכמים רוב בגזל, מיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע. לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה, ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן. ויזהר מן הייחוד [=עם הנשים] שהוא הגורם הגדול. גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם "הזהרו בי מפני בתי, הזהרו בי מפני כלתי", כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד. וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים, והם מעלות של עריות... גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה".
סוף דבר: אין פטנט אחד, קסם שבכוחו להביא מזור לבעיה כאובה זו. יש לנקוט בכל הדרכים - חינוכיות, חברתיות, ומשפטיות - על מנת ליצור חברה שבה יכבד אדם בעל שררה מי שנתון למרותו, ולא יהא כבודו קל בעיניו.