בראשית פרשת בשלח, עם ישראל נמצא לאחר עשרת המכות, כשהוא יוצא ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. המצרים, שבינתיים הספיקו לעכל את העובדה שהעבדים ששירתו אותם במשך מאות שנים בורחים, לא היו מוכנים לוותר והתחילו במרדף. בני ישראל הגיעו למבוי סתום. המצרים מאחור ים סוף מלפנים, הסיפור נראה גמור. הקדוש ברוך הוא בוקע את ים סוף, בני ישראל עוברים, המצרים טובעים. בהמשך עם ישראל מקבל תורה, מגיע אל הארץ המובטחת. השאלה אותה יש לשאול היא מה תפקידה של קריעת ים סוף ושל כל תחילת פרשת בשלח, מדוע היה צריך הקדוש ברוך לחזק את לב פרעה כדי שירדוף אחרי בני ישראל?
בדרך כלל טעמי המצוות או השיקולים האלוקיים לדברים שקורים במציאות נשארים סמויים מעינינו. אמנם בתחילת פרשתנו בוחרת התורה לציין את הסיבה שבעקבותיה לא הוביל הקדוש ברוך הוא את העם במסלול הקצר העובר בארץ פלישתים אלא דרך עיקוף במדבר. "כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"[1]. לתורה היה חשוב להדגיש שחוסנו האמוני של עם ישראל נמצא בשפל תחתית. אם תתרחש מלחמה בארץ פלישתים הקרובה, העם יחליט לשוב חזרה למצרים. כדי להבין מה הפתרון של בעיית האמונה, ראשית עלינו להבין מהיכן היא נובעת.
בני ישראל שרק הרגע יצאו ממצרים, מעבדות ארוכת שנים, עדיין לא פתחו תודעה עצמאית של עם. כאשר המצב טוב- הם הולכים בתלם. מתעורר קצת קושי, אין אוכל אין מים- רוצים לחזור למצרים. האמונה של בני ישראל תלויה בהשגחה אלוקית בצורה ניסית וגלויה. העם נמצא בתחילתו של תהליך גדילה, כמו ילד קטן שכדי להרגיש בטוח צריך ליווי צמוד של ההורים, אך בזמן שההורים משגיחים על הילד מרחוק והוא לא מבחין בהם- מתחיל לבכות.
לפני קריעת ים סוף, כאשר המצרים הולכים ומתקרבים בני ישראל מאבדים עשתונות ורוצים לחזור למצרים. משה מרגיע אותם "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". אין לכם מה לדאוג, הקב"ה יתערב ויעשה נס. הקדוש ברוך הוא בתגובה אומר למשה "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו". כדי שאלוקים יתערב, בני ישראל צריכים להראות נכונות. ניסים גלויים לא ישפרו את האמונה של בני ישראל, רק ההשתדלות. רק לאחר שנחשון בן עמינדב נכנס לתוך המים וכמעט טבע בעצמו- הים נבקע[2].
משה מבין את המסר האלוקי, כיצד לחנך את עם ישראל. אם בתחילת הפרשה היה חשש ממלחמה, בסוף הפרשה הוא מתממש. ולא סתם מלחמה, אלא נגד עמלק האויב הנצחי. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" משה יודע שזה לא קרב יחיד מול עמלק אלא מלחמה שמתקיימת בכל דור ודור. ניצחון באמצעות ניסים הוא ניצחון בקרב בודד, כמו לשים פלסתר על פציעה עמוקה. כדי לנצח במלחמה הכוללת, בני ישראל צריכים לבצע טיפול שורשי שמשמעו להגיע להבנה שאלוקים משגיח עליהם למרות שמשאיר את מרחב הפעולה בידיהם. משה רוצה שהעם יפעל אך יעשה זאת מתוך אמונה בה', ולכן שולח את יהושוע לבחור לוחמים למלחמה פיזית. למרות זאת משה רוצה להדגיש שאין המלחמה הפיזית מנותקת מהאמונה בה' ולכן בזמן שמשה מרים את ידיו למעלה השמימה- ישראל גוברים. רק בדרך זו נבנית האמונה אצל בני ישראל, כאשר הידיים המסמלות עבודה פיזית מתחברות עם האמונה בהשגחת ה'. כמו שנאמר על ידיו של משה "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ".
"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"[3]. הפסוק בירמיהו מתאר את הקשר של עם ישראל והקדוש ברוך הוא, ומדמה אותו לקשר שבין בעל לאשתו. גם לאחר שנים רבות של נישואין אי אפשר שלא לזכור את תחילתו של הקשר. גם בשעה שהעם חוטא, הקדוש ברוך הוא לא ישכח את 'אהבת כלולותיך', את היום בו עם ישראל היו ככלה המתקדשת בחופתה, הלא הוא מעמד הר סיני. אך מהו 'חסד נעורייך'? מסביר רש"י שזוהי האמונה התמימה שהובילה את עם ישראל לצאת ממצרים ללא צידה אל המדבר השומם. בין תקופת הנעורים לתקופת הנישואין, בין יציאת מצרים לקבלת התורה, היו עליות ומורדות במצבם האמוני של עם ישראל. אולי זה מה שכל כך יפה בתקופה הזאת הן בחיי הזוגיות על דרך המשל והן בחיי האומה הישראלית בנמשל, התמימות, חוסר היציבות, הבירור המתמיד לגבי הזהות. התקופה שבין הנעורים לבין ליל הכלולות נקראת תקופת האירוסין. התקופה הזו מיוחדת מאוד עד כדי שאנו רוצים שתימשך תמיד, כך גם אומר הקב"ה לעם ישראל "וארסתיך לי לעולם".
הכותב תלמיד שיעור ה' בישיבת ההסדר רוח צפונית בעכו