(ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: (פרק ג)
ביחס לביטוי "מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן" מובא במדרש (בראשית רבה פרשה יט): "א"ר אבא בר כהנא מהלך אין כתיב כאן, אלא מתהלך מקפץ ועולה, עיקר שכינה בתחתונים הייתה, כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע הראשון... ".
עיקר השכינה היה מיועד להיות בתחתונים אלא שחטאו של אדם הראשון, וחטאים נוספים הנמנים במדרש גרמו לשכינה לקפץ לעלות ולהתרחק מן התחתונים. על יסוד מדרש זה כותב הרש"ר הירש:
"בתחילה ביקש ה' להשרות את שכינתו בארץ. רגילים אנחנו לחשוב, שקרבת ה' אל הנביאים היא מצב יוצא מן הכלל; משום כך כה רבים המסתפקים, הכופרים באפשרות של הנבואה. אך לא כן דעת רבותינו: לא שליחות הנביאים, לא התגלות ה' לאבות, למשה ולישראל, – הן הן היוצאות מן הכלל; אלא היפוכו של דבר: ריחוק ה' מן האדם – זה ששת אלפים בשנים – הוא המגלם מצב בלתי טבעי; שכן, עיקר שכינה בתחתונים".
העולם מצוי במצב בלתי טבעי לו – הקב"ה רחוק מן האדם. המצב הטבעי הוא נבואה והתגלות – קירבת אלוקים. אף על פי כן ניתן לנו לכל הפחות ללמוד על האפשרויות העצומות הרובצות לפתח, על מה שיכול היה להיות בעולם אלמלא חטא האדם. ניתן לנו ללמוד על העולם הטבעי שחפץ בו הקב"ה בעת הבריאה:
"וכך נמצינו למדים ממעשה גן עדן: לא בעולם הבא, אלא בעולם הזה יכול השלום לשכון עם האדם, – שלום בלבו, שלום עם הטבע מסביבו, שלום עם אלהיו מעליו, שלום והרמוניה עם עולם ומלואו. הטבע – גן פורח, חית השדה – לרגליו, ואף זוחלי עפר מתרועעים עמו, – ובתוך כל אלה עומד האדם, בצלם אלהים ובקומה זקופה; הוא מתעלה אל אלהיו, וה' קרוב אליו, משיח עמו, מורו ומדריכו, – אך כל זה תלוי בכך, שהאדם בכל תפארתו ייכנע לאלהיו ומפיו ישמע מה טוב ומה רע. אך עטרת האדם תוסר מעליו, אם ישמע תורה מפי החיה ויבקש להדמות אליה".
המצב הטבעי הוא שהאדם, שנברא בצלם אלוקים, חי בשלום ובהרמוניה עם עולם ומלואו. לא ריחוק בין הבורא לברואו אלא קרבה, קרבה של מורה ומדריך המשוחח תדיר עם חניכו. גן עדן בעולם הזה.
הכל תלוי היה באדם אילו רק שמע בקול אלהיו שלימדו מה טוב ומה רע, ולא שמע תורה מפי החיה, הנחש. מששמע בקול החיה הוסרה עטרת האדם מעליו. אכן אין זו רק אבדה שיש להצטער עליה אלא אתגר גדול שעדיין מונח לפתחו של האדם:
"לפתוח שנית את שערי גן עדן, להחזיר את השלום לארץ, שלום מחיה ועד אדם, להשיב שכינה לתחתונים, – זוהי תכלית התורה ושכרה, והיא כתובה בכל דף מכתבי הקודש".
תכלית התורה היא להחזיר עטרה ליושנה, "להשיב שכינה לתחתונים". זו תכלית התורה וזהו גם שכרה. המדרש אכן מציין רשימה של צדיקים שהורידו את השכינה מלמעלה למטה, שלב אחרי שלב. "אמר ר' יצחק כתיב (תהלים לז, כט) 'צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה', ורשעים מה יעשו? פורחים באויר?!, אלא הרשעים לא השכינו שכינה בארץ".
לאור דברים אלו מתברר גם מה טעם פתחה התורה בבראשית:
"חשוב ללמוד דבר זה מראשית תולדות האדם; אם נקרא אחר כך על שליחות הנביאים, או על המעמד הגדול, בו כל עם ה' נביאים – אל נראה בכל אלה מצבים על-טבעיים, אלא נראה אותם כדרך שהיו באמת: חזרת העולם לקדמותו, חזרה לשעה בכח התורה".
התורה פתחה במצב הטבעי שבשל חטאו של האדם השתנה לרעה. אולם המצב הטבעי הזה לא נעלם לחלוטין, הוא שב ומנצנץ אלינו במעמד הר סיני ובדברי הנביאים. הוא קורא לנו, הוא מלמד אותנו שאפשר גם אחרת, אפשר קירבת אלוקים על ידי כח התורה, אפשר וחובה "לפתוח שנית את שערי גן עדן".