דן מירון במסתו 'גם לברזל, אחי, עוד יש כינור עתיק', מנתח את שירו של נתן אלתרמן הפותח את הקובץ 'כוכבים בחוץ':
מירון מצביע על חשיבותה של המילה 'עוד': "החזרה המשולשת על ה'עוד' לא רק מעניקה לבית את המוסיקה הכפייתית, הסוחפת שלו, אלא גם ובעיקר מכוננת הווה שכולו מורכב משיירי עבר. הווה זה מורכב מניגון שעודו חוזר; כלומר, הוא היה קיים בעבר, כאילו נזנח - אבל 'לשווא'. הוא חוזר ומכוון את ההווה שביקש להיות אחר, משוחרר מן הניגון. הדרך היתה בעבר עין פקוחה. היא כאילו נעצמה לשעה; אבל עכשיו היא שבה ונפקחת לכל אורכה, ניבטת לעבר ההלך ותובעת את השתעבדותו לה'.
העבר משעבד את המשורר, דוחף אותו להמשיך וללכת. גם אם הוא נעצר לרגע, מלטף את הכבשה ואת האיילת, הוא מוסיף ללכת. הוא נעצר לשעה קלה, סוגד אפיים לחורשה, לאישה, לצמרת גשומת עפעפיים, וממשיך ללכת. היעד רחוק, היד ריקה, והוא ממשיך ללכת.
אל מול העבר הכופה את המשורר ללכת אל העתיד, ניצב סיפור הבריאה של פרק ב' בספר בראשית:
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.
אל מול ה'עוד' ניצב ה'טרם', ה'עוד לא', 'עדיין לא'. ה'עוד' הוא שיירי עבר, ה'טרם' הוא הקדמת העתיד. הענן האילן והגשם בשירו של אלתרמן קיימים מאז העבר ומצפים לעובר האורח. עשב השדה והמטר בבראשית לא קיימים, הם יופיעו רק בעתיד עם בוא האדם.
העולם של אלתרמן הוא עולם עבר המשעבד את ההלך המנסה להינתק ממנו. העולם של בראשית הוא עולם עתיד, שמצפה להיוולד ולהיברא.
אין זה אומר שעולם בראשית הוא פשוט יותר, גם בו יש סיבוכים ומכאובים. עם הברא האדם הוא מושם בגן לעבדה ולשמרה. אבל לא בטוח שזה העתיד שהטרים הפסוק 'ואדם אין לעבוד את האדמה'. הביטוי מתאים יותר דווקא לאשר אומר לו אלוהים לאחר הגירוש מהגן:
וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.
גם הסגידה או מוטב לומר ההערכה לאישה מתפתחת רק לאחר התסבוכת בחטא. לאחר שחיפש אותה האדם ולא מצא, היא מופיעה והוא קורא:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.
אבל רק לאחר החטא הוא קורא לה בשם פרטי של אהבה והערכה:
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי.
נמצא, פרשת בראשית איננה פרשה של תום התחלה. היא פרשה המכירה את התסבוכת, את החטא, ואת הנפילה. למרות זאת היא מציגה תמונה שבניגוד לשירו של אלתרמן האחוז בחבלי העבר, פונה כולה אל העתיד המוטרם.
אלה הן שתי תמונות עולם המתנגשות זו עם זו. יש מי שעתידו כבול בכבלי העבר, העבר קובע את הדרך ומונע ממנו לעצור, ללטף כבשה ואיילת, לסגוד לאישה לחורשה, לצמרות העצים ולגשם ולטיפותיו שבעפעפיהן. ויש מי שלמרות כבלי העבר שגרשו מגן העדן, שכפה עליו עבודה רוויית זעת אפיים, ועל רעייתו לידות אחוזות בחבלים כואבים - למרות כל אלה הוא נע אל עבר העתיד ולא מתגעגע אל גן העדן האבוד.
הפרק השני בספר בראשית מכונן עולם המתגעגע לא לעבר אלא לעתיד, לעתיד הקשה שיש בו דרך ארוכה ויעד רחוק, וסבל וכאב ועבודה קשה. אל העתיד הזה יוצא האדם של פרק ב' בבראשית, ואנחנו הקוראים יחד אתו - איש איש אל עבר עתידו.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים