"לא חרב זרים ולא קללת זרים יש בהן כדי להזיק לישראל. רק ישראל עצמו יכול להביא פורענות על עצמו כאשר הוא עוזב את ה' ואת תורתו".
(רש"ר הירש)
בן ברכות בלעם לבעל פעור
את פרשת 'בלק' זוכרים רובנו בעיקר בגלל סיפורו של בלעם, "נביא אומות העולם", המנסה – לבקשתו של בלק – לקלל את עם ישראל, אך הקב"ה אינו מספק בידו לעשות זאת. לא זאת בלבד, אלא שהקב"ה אף הופך את הקללות לברכות, שמצליחות לרגש אותנו כל פעם מחדש: "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב...מה טובו אהליך יעקב משכנתיך ישראל ..." וכו' וכו'.
עם ישראל זוכה לשורת מחמאות כמותן לא שמענו כבר הרבה זמן, ועושה רושם כי דבקותו ואמונתו של עם ישראל בקב"ה חזקות מתמיד. דא עקא, פרק מאוחר יותר אנו שומעים שעם ישראל כבר תרים אחרי לבם ועיניהם, זונים עם בנות מואב ומשתחווים לבעל פעור.
מעבר חד זה מעורר אי נוחות מסוימת. בלעם טרם הספיק לשבת במקומו, בלק זה הרגע הלך לדרכו, וכבר מספרת לנו התורה שעם ישראל, שזה עתה זכה לברכות המהללות את סגולתו וצדקותו, סר מדרך הישר ועושה את הרע בעיני ה'. ברור כי סמיכות הסיפורים אינה לחינם, ויש לעמוד על פשרה של סמיכות זו.
עוצו עצה ותופר
רש"י על המילים "לכה איעצך" מסביר: "ומה היא העצה? 'אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא כו', כדאיתא בחלק. תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (להלן לא טז)".
ואלו דברי הגמרא בפרק 'חלק', סנהדרין ק"ו ע"א:
"אמר לו אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להם קלעים והושיב בהם זונות זקנה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להן כלי פשתן... ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק אומרת לו הזקינה אי אתה מבקש כלי פשתן... כיון ששתה בער בו (יצר הרע) אמר לה השמיעי לי, הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו עבוד לזה, אמר לה הלא יהודי אני, אמרה לו ומה אכפת לך כלום מבקשים ממך אלא פיעור [והוא אינו יודע שעבודתה בכך]..."
לאחר שניסה בפעם השלישית לקלל ויצא מברך, בלעם המיואש מייעץ לבלק תחבולה חדשה כדי להפיל את ישראל. אם אינך יכול לפגוע בהם, אומר בלעם, תן להם לפגוע בעצמם, רק כך תוכל להם, עליך לתת להם להתפורר מבפנים.
ומוסיף הרמב"ן:
"ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזימה אשר הוא האנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם, רק עצה רעה להדיחם, ולפיכך ראוי לנקמה גדולה, כי פירוש לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים הוא באמת כאשר פירשתי".
כלומר, מעשי הזנות לא היו מכוחו של יצר הזימה, אלא מכוח עצתו של בלעם, "ולפיכך ראוי לנקמה גדולה...".
גם הנתיבות שלום עומד על נקודה זו:
"ואחר שראה כי כל תחבולותיו לא הועילו לנתק את ישראל מאביהם שבשמיים, ולא עלה בידו לקללם, באה עצת בלעם להכשיל את ישראל בחטאים כאלו שינתקו אותם מן הדבקות בה'".
אותו מעבר חד שעובר עם ישראל בין הפרקים, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מלמד אותנו שבעם ישראל – כיסוד כסא ה' בעולם- לא ניתן לפגוע. כאשר עם ישראל דבק בה' ובמצוותיו הוא בלתי פגיע. הדרך היחידה, אם כן, לפגוע בעם ישראל היא לנתקו מדבקותו בה'.
אין יאוש בעולם כלל
מי ששם קץ לזנות ולעבודת האלילים הוא פנחס. פנחס, רואה את מעשה זמרי ואומר לעצמו שצריך לשים סוף לחילול ה' שמתחולל שם. ובפרץ רגשות ספונטני קם פנחס ומקנא את קנאת הקב"ה. מעשה פנחס, כסופה של פרשת בעל פעור, מסמל למעשה את דרך ההתמודדות של כל אדם עם יצר הרע.
וכך מסביר הנתיבות שלום:
"אכן חפץ השי"ת לבל ידח ממנו נדח, וגם במצב קשה השאיר הקב"ה דרך ועצה ע"י מסירות נפש, שמכחה יכול יהודי להיחלץ אף בהיותו משוקע כבר באבי אבות הטומאה. הכח של מסירות נפש יותר חזק מכל החטאים והקטרוגים, וכאשר יהודי הולך במסירות נפש אין דבר העומד כנגד זה".
"סוף דבר הכל נשמע..."
סמיכות הפרשיות בפרשת בלק מלמדת אותנו יסוד חשוב באשר למהותו של עם ישראל. פרשת בלק מעמידה בפנינו את הפוטנציאל אל מול הטרגדיה. את ה -"מה טובו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" אל מול ה- "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". כדי לפגוע בעם ישראל בלעם צריך להסית את עם ישראל לחטוא, כי הוא יודע שכל עוד עם ישראל דבוק בה' הוא בכיוון הנכון למימוש הפוטנציאל שבברכותיו.
שום כח בעולם אינו יכול ליהודי הדבוק בהשי"ת. חיינו רצופים ניסיונות קשים. כאשר איננו דבקים בקב"ה אנו מופקרים חס ושלום לכל פגע רע, אולם כאשר אנו דבקים בקב"ה ובדרכו – איש לא יכול לנו!