על כורחו נאלץ בלעם לוותר על רצונו ללכת עם שרי מואב ולקלל את ישראל (כב, יב):
ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא.
אך בלעם רוצה ללכת, ולכן הוא משנה 'קצת' מדברי ה' (פסוק יג):
ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם כי מאן ה' לתתי להלך עמכם.
כותב הרלב"ג:
לפי שהיה רצון בלעם ללכת שם, לא רצה להגיד למלאכי בלק מה שאמר לו ה' יתעלה 'לא תאר את העם כי ברוך הוא', כי חשב שאם היה בלק יודע זה, לא היה מוסיף לשלוח לו; אך אמר להם 'כי מאן ה' לתתי להלך עמכם'; כאילו אמר כי לא היה רצון ה' למנוע ממנו ההליכה שם, אבל מנע ממנו ההליכה עמהם. והנה היה חושב בלעם כי אולי בעת אחר יאות ה' יתעלה להניחו ללכת שם לקוב את העם.
בלעם סבור שאי הסכמתו של הקב"ה לשליחות לקלל את ישראל היא רק לעת עתה; בעתיד יתכן והקב"ה יתרצה; ולכן בלעם משנה מדברי ה' ואינו מזכיר את הסירוב ביחס לקללה אלא ביחס להליכה עם השליחים, בתקוה שבלק ישלח לו שליחים נוספים, וכאשר יבואו השליחים הבאים שמא יתאפשר לו ללכת עמהם ולקלל.
בלק הבין היטב את הרמז שסירובו של בלעם אינו סופי אך סבר שהכל זה ענין של כבוד (פסוקים טו-יז):
ויסף עוד בלק שלח שרים רבים ונכבדים מאלה. ויבאו אל בלעם ויאמרו לו כה אמר בלק בן צפור אל נא תמנע מהלך אלי. כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי את העם הזה.
הפעם הקב"ה מתיר לבלעם ללכת; האם בלעם צדק? האם הכל ענין של עיתוי? ודאי שלא!!! מבאר הרלב"ג:
תחילה אמר ה' יתעלה 'לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא'; וחשב בלעם מזה המאמר שה' יתעלה מנע ממנו ההליכה עמהם, אף על פי שלא יאור את העם, ולזה אמר אל שרי מואב 'כי מאן ה' לתתי להלך עמכם'. ולזה אמר לו עתה שאינו מונע ממנו ההליכה אל בלק, אך מונע ממנו מה ששאל ממנו לקוב את העם.
בלעם טעה בהבנת דברי ה'; הוא חשב שאסור לו ללכת, אבל ה' לא מנע ממנו ההליכה אלא ההליכה לקלל. כעת הקב"ה מבהיר לו את טעותו ומתיר לו במפורש את ההליכה (שכאמור היתה מותרת לו גם בפעם הראשונה) אך לא לקלל.
בלעם מגיע לגבול מואב ובלק יוצא לכבודו. למחרת יוצאים שניהם למשימה (כב, מא):
ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם.
כאן וגם בהמשך מסתבר שיש חשיבות לראיית העם בעת הקללה; מה החשיבות הגדולה שבראיית העם?
מבאר הרלב"ג:
והנראה בעיני שהוא היה רוצה לראותם כדי שתתבודד מחשבתו בהם, ויהיה זה סיבה אל שיוודע לו מה שראוי שיקרה לחלק חלק מהם, מרע או מטוב; כי זה מתנאי הנבואה והקסם כמו שבארנו בשני מספר מלחמות ה'.
ומנבואתו של בלעם לומד הרלב"ג לכל נביא:
התועלת החמישי בדעות, והוא להודיע שכבר יצטרך לנביא שתתבודד מחשבתו במי שירצה שתגיע לו בנבואה ההודעה מעניניו. ולזה סיפר בזה המקום שהקפיד בלעם כפעם בפעם שיראה העם אשר רצה שתגיע לו בנבואה ההודעה בעניניהם.
כידוע, חפצם של בלק ובלעם לא נעשה, ולא די שלא קלל בלעם את ישראל אלא אף ברכם. מברכותיו של אותו רשע אתה למד על יחודו של עם ישראל (כג, ט):
הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב.
ברור שבביטוי זה מובע הבדל בין ישראל לאומות, אך מה משמעותו של הביטוי?
מבאר הרלב"ג:
זה העם ישכון לבדד, להיות נבדל משאר האומות וקדוש מהם; ולזה לא יתחשב בגויים, שיהיה נמנה עם שאר הגויים. והיה זה כן, כי ההימנות ישיג הדברים מצד מה שהם מסכימים; והמשל, שלא ימנה המונה הסוס והשחרות שנים, ולא הסוס והחמור מהצד שהם בו בלתי מסכימים, אבל ימנה הסוס והסוס, וימנה הסוס והחמור מצד מה שהם בעלי חיים, שהם מסכימים בו; והמשל, שאם ישאל אדם כמה בעלי חיים שם, והיה שם סוס וחמור, יאמר שנים. והנה אמר זה על צד ההפלגה, להורות שאין יחס בין ישראל ובין שאר האומות.
טרם נעמוד על משמעות השכינה לבדד נבאר את הביטוי "ובגויים לא יתחשב". ביטוי זה מביע את התוצאה של "עם לבדד ישכון" - כיון שישראל הוא עם שלבדד ישכון לכן בגויים לא יתחשב - לא ימָּנה בכלל הגויים.
כאשר מונים דברים - מבאר הרלב"ג - מונים אותם "מצד מה שהם מסכימים", כלומר, במשותף שבהם; אך דברים שונים אינם נמנים יחד. דוגמאות לכך, כותב הרלב"ג, שאין מונים את צבעו של הסוס והסוס כשנים, ואין מונים סוס וחמור כשנים כיון שהם שני מינים שונים (אלא אם כן מונים 'בעלי חיים' שאז מונים אותם יחד כיון ששניהם נכללים בקבוצה זו אף על פי שהם מינים שונים).
הביטוי "ובגויים לא יתחשב" מבטא "על צד ההפלגה" את ההבדל הגדול שבין עם ישראל לאומות העולם ואת היות עם ישראל 'מין' אחר מאומות העולם, ואשר על כן אין הם נמנים יחד.
ההבדל מבוטא בביטוי "עם לבדד ישכון" המציין תוספת קדושה שיש בעם ישראל. כדי להבין במה הדבר בא לידי ביטוי בפועל, נעיין בתועלת הששי שהיא למעשה תורף דברי בלעם בנאומו הראשון:
התועלת הששי הוא בדעות, והוא להודיע שמי שתדבק בו ההשגחה האלוהית לא יוזק בכישוף ובמה שינהג מנהגו. ולזה אמר בלעם, כשרצה לבאר שקללתו לא תזיק לישראל, שה' יתעלה לא הסכים לקלל את העם, כי זה העם נתייחד מבין שאר האומות בשהוא דבק בה' יתעלה ודורך (=מתקדם) אל החיים הנצחיים, וזהו אומרו 'הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב'; להעיר על התכלית שישראל פונה אליו, לאור באור החיים - 'תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו'.
יחודו של עם ישראל הוא בדבקותו בה'. דבקות זו היא שמוסיפה לו קדושה ומנחילה לו חיים נצחיים.
(מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים)