"בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
"פני המנורה זה בחינת הצדיק, שכל המנורה הטהורה שהם כלל נשמות ישראל מאירים ממנו. כי הוא שורש כולם" (ליקוטי הלכות ברכות השחר ה' מ"ד)
ואור נרות המנורה, הוא אור הרצון.
הרצון לקשר: לאהוב, להתקרב, לשמוח, להיות טוב.
"כי תוקף הרצון הוא כמו נר דולק, שהוא תוקף הרצון והאהבה וההשתוקקות להשם יתברך".
רק הצדיק יכול להדליק בי את הרצון.
זה מה שקרה גם לי.
כשרבינו מצא אותי ריציתי מאסר עולם בתוך השקרים של עצמי. ריציתי את כל מי שרצה משהו ממני. וגם את מי שלא רצה.
אבל לא ידעתי שגם לי מותר לרצות.
כשהגעתי לציון שלו בפעם הראשונה בשנת תשמ"ט, כל העולם המוכר פשוט נמס.
מהרגע הראשון שעמדתי שם. מול האבן שמתחתיה רוחשים עולמות אין סופיים של חיים, הרגשתי הכי חזק שרק אפשר כאילו מישהו מזיז אותי הצידה בתוך עצמי, ניגש למרכז הבקרה הראשי ועושה שם כבתוך שלו.
כל מה שבתוכי - עולמות של רגשות, זיכרונות, רצונות, רצפים שלמים של חיים - זז הצידה, מתבטל, בכדי שלא להפריע למשהו אחר לגמרי, לעוצמה מסוג אחר לגמרי לעבור דרכי - זה לא היה רק חדש לגמרי, זה היה לגמרי מחוץ למערכת המושגים שלי.
יצאו ממני מילים שהיה קשה לי לומר בערך כמו למות. ואחר כך הרגשתי שמישהו מלטף לי את הלב. הלב שעד לאותו רגע לא ידעתי על קיומו.
אני זוכר ברור כמו היום את ההקשבה.
מישהו הקשיב לי. מישהו שמע אותי. ולא היה שם כעס.
היה משהו בהכלה שלו שלא ניתן לתאר במלים,
ידעתי שהוא קולט אותי עד קצה הנים האחרון שבנפש,
ידעתי שהוא יודע ומבין אותי לגמרי ולחלוטין עד הקצה, הרבה יותר טוב ועמוק ממני בעצמי. ובשביל זה הייתי מוכן לכל דבר, גם לטוס לחלל. ואפילו לוותר על הרחמים העצמיים הכל כך מתוקים שלי.
אף פעם לא ידעתי שכל כך הייתי לא מובן ובודד עד שפגשתי את רבינו.
תמיד נדמה היה לי שאני מוקף אנשים שאוהבים אותי ומבינים אותי.
מעולם לא ציפיתי שמישהו יקלוט את אותן פינות נסתרות שהתאמצתי כל כך לשים בצד, עד שהוא הגיע. בעצם, עד שהגעתי אליו.
עמוק בפנים ידעתי, שחיכיתי לפגישה הזאת המון שנים.
לא היה לזה שם ולא היו לזה מילים אבל אני ידעתי שחיכיתי לפגישה הזו הרבה הרבה שנים. הרבה לפני שבכלל נולדתי כארז. הרבה לפני שבאתי לכאן.
אחרי אומן, באו כאבים שאין להם שם ופרצוף. כאבים של עידנים. בלי להבין כלום. ואז, כשהסכמתי גם לזה, דווקא מתוך ההסכמה לכאב הוא הדליק בי שוב את אותו צימאון. צימאון שמגיל קטן אני עמל להסתיר ולכבות ולקבור עמוק. מן תחושת חוסר כזאת, תחושת חוסר עמוקה, כאילו אתה מסתכל על העולם מבעד למסננת ורואה את כל החורים. כאילו כולם רואים כל הזמן את מה שיש, ורק אתה רואה את הרווח, את החורים, את האוויר שבין לבין, ושואל איפה היש הזה שכולם מדברים עליו, כי אתה רואה רק את מה שאין. מן תחושה עמוקה שהעיקר פה חסר. צימאון שדוחף ללא הרף, בלי המתנות, בלי הפסקות, בלי הרפיות באמצע, צימאון שדוחף כל הזמן קדימה, קדימה. צימאון ששום דבר לא ירגיע אותו - רק אהבה נוראה, עמוקה, אמיתית עד מוות.
צימאון לקשר.
אחרי הליטוף. הסכמתי לרצות.
הצדיק שעבר דרך כל חושך והמשיך להאמין באור.
רק בכוחו גם אני אוכל בכל חושך להמשיך לבעור.
יש צדיק שעומד תמיד בין שמד לרצון.
יש פנים למנורה. יש מקור לאור.
יש צדיק שהבטיח: "ניצחתי ואנצח. גמרתי ואגמור"
באדיבות לב הדברים