"ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו". ציווי זה, שניצב במרכז אחד ממוקדי פרשתנו, עשוי להעלות תמיהה אצל מי שאינו מורגל ב"זמן יהודי". וכי למה לא יעשו בני ישראל את הפסח במועד שבו נצטוו? האין זה ברור שאת צו הקב"ה יש למלא במדויק, ככתבו וכלשונו?
בעקבות מדרש תנאים, פירשו הפרשנים ציווי זה כמכוון לקיום המצווה אפילו בשבת, ואפילו בטומאה. אכן, מעבר לשאלה הפרשנית יש בפסוק זה ביטוי לאחת התופעות המאפיינות את היהודים (אך לא רק אותם): היותם "מעל לזמן".
הביטויים לכך רבים ומגוונים. כך, למשל, בחג הפסח האחרון נזדמנתי עם בני משפחתי ל"חצרה" של אחת החסידויות הגדולות בארץ. בליל התקדש חג, מיהרנו לבית המדרש של החסידות כדי להספיק ולהתפלל מנחה בטרם תשקע השמש. משהגענו למקום, שהיה מלא עד אפס מקום באלפי חסידים, נוכחנו לדעת כי התפילה עוד רחוקה מאתנו מרחק רב. השעון המשיך במרוצו. רבע לשבע, שבע, שבע ורבע. בחוץ החל להחשיך. השמש כבר שקעה מזמן. ואז, כבמטה קסם, נכנס האדמו"ר לבית המדרש, ותפילת המנחה החלה. השעה הייתה שבע וחצי, שעה שבה הכוכבים - ולא רק שלושה מהם - כבר טיילו מזמן ברקיע השמיים.
מבחינה הלכתית, כך ימהרו לנסות ולהסביר, אין בכך כל פגם שהרי חסידות זו, כחברותיה, מהדרת אחר "מנהג רבנו תם" בעניין סדר הזמנים, ולשיטתו היה עוד די זמן והותר. אחרים ינמקו את האיחור בהיות החסידים "מעל הזמן" (כמאמרו הנודע של ר מנדלי מקוצק, "בקוצק יש נשמה, לא שעון"). בין כך ובין כך, יש באפיזודה קטנה זו כדי להצביע על התעלמותם, אם לא זלזולם, של הרבה יהודים, טובים ושלמים, מעמידה בזמן.
וודי אלן אמר פעם כי אחד החטאים הגדולים שעשה בימי חייו היה כאשר פתח אירוע יהודי בדיוק בזמן שהיה נקוב בהזמנה, לקול מחאתם של חבריו. יש בכך כדי לשקף עולם שלם. אצל יהודים, כאשר כתוב בהזמנה לחופה כי היא תיערך "בשעה שש בדיוק", יודעים הכל כי הכוונה היא לשמונה (והמהדרין במקומות מסוימים מוסיפים לאיחור זה משלהם, עוד שעה-שעתיים). "זמן יהודי", כמוהו כ"שעון בני עקיבא", היו שם נרדף לשעה וחצי איחור. השעון היהודי והשעון של גריניץ, כך מסתבר, אינם הולכים תמיד שלובי זרוע, בצוותא חדא. עד כדי כך, שדורשי נוטריקון אמרו בחיוך, ש"בדיוק" - ראשי תיבות: ביז די יידן וילען קומען, ופירושו: עד שהיהודים ירצו לבוא...
גם הרבה מן הרבנים, מורי העדה, אינם מהדרים תמיד ב"טרחא דציבורא". וחזון נפרץ הוא שציבור גדול שהגיע לתפילה או לשיעור שנקבעו לשעה מסוימת, ממתין שעה ארוכה עד לבואם. באמת אמרו: הרב, כמו, להבדיל, המפקד בצבא, לעולם אינו מאחר (והרי לאו מפורש הוא: "בל תאחר"), אלא רק "מתעכב". ומי שראה מרוצתם של ישראל לאחר זמן כניסת השבת, להספיק ולעשות עוד מלאכה שלא נסתיימה לפניו, יבין שזמן מדויק זה, שנפרט לדקות, נתפש בעיניהם כמעין המלצה גרידא, ולא כחיוב.
לצד זה, מקפידים "ותיקין" על תפילת השחר עם הנץ החמה, בדיוק רב, לא דקה לפני ולא אחרי; ורבים הם המהדרים להכניס שבת בזמנה ואף להקדים קבלתה ולאחר יציאתה, כדי לזכות לעוד כמה דקות של "מעין עולם הבא". וידוע מאמרו של רבי יוסי (שבת קיח): "יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה ועם מוציאי שבת בציפורי".
בתורתם של חכמים, ומאוחר יותר בעולמה של הלכה, יצרה חובת הדיוק בזמן השלכות מעשיות רבות חשיבות (והלוא זוהי הפורמליסיקה ההלכתית המפורסמת. ראו מסתו המופלאה בדבר ה"מידות והשיעורין", של מ זילברג, כך דרכו של תלמוד, עמ 94-91, ומאמרו "קושיותיו של ר ירמיה - שיטה או אופי?", באין כאחד, 159-151). . כך, למשל, המקדש או המגרש את אשתו בתנאי, ואמר לה "הרי את מקודשת" או "הרי זה גיטך" מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, אפילו איחר "רק בחמש דקות" לאחר תום השנה, הרי זו מקודשת או מגורשת (רמב"ם גירושין ט, יא).
בין כך ובין כך, עיון בעולמה של תורת ישראל מלמד שלא תמיד היה הדבר כך, ושהביטוי "מקדש ישראל והזמנים" אינו רק ביטוי לקדושת המועדות אלא גם לצורך בדיוק ודקדוק בעמידה בזמנים. אכן, "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג, א), אך המאחר והמזלזל בזמנים, גורם רעה לחברו שימתין לו, מכלה את זמנו ומבטא זלזול בכבודו.