בין פרשת קורבנות הנשיאים שבסוף הפרשה הקודמת, ובין פרשת הסמכת הלוויים שבפרשתנו, ניצבת פרשה קטנה של המנורה הפותחת את פרשת 'בהעלותך'. מעבר לשאלת המיקום המוזר, מעוררת הפרשה עוד שתי שאלות: האחת - מהם 'פני המנורה' שאל מולם מעלים את הנרות? השניה - מהי העלאת הנרות? מדוע לא 'הדלקה' הנשמעת מושג מתאים יותר?
נתבונן במושג ה'פנים'. מובן שהוא מושאל, הוראתו הראשונה היא חלק הגוף הנקרא גם 'פרצוף'. השאלה אחת היא כאשר רוצים להורות על כיוון, משתמשים ב'פנים' כניגוד ל'אחור'. זוהי הוראה חלקית של המושג הכולל 'פנים' 'פרצוף' המנוגד לצד האחורי של הראש, לעורף. לא נראה שכאן זה השימוש, כיוון שהמנורה איננה כלי שיש בו הבחנה בין הצד הקדמי לצד האחורי.
רש"י מפרש: 'אל מול פני המנורה. אל מול נר האמצעי, שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה.' מבחינה טכנית על פי תמונה זאת ישנו גוף המנורה המכיל את הבסיס ואת הנר האמצעי, כל יתר הקנים אינם חלק מה'גוף'. אם נדמה לנו את התמונה, הרי על ה'גוף' שוכן ה'ראש', הגביע בו השמן והפתילה שהוא ה'פנים'. את משחק השפה הזה אפשר להבין באחת משתי דרכים: האחת - המטרה היא סימון של חלקי המנורה, השימוש בדימויים מגוף האדם הוא רק אמצעי למטרה. השניה - מעבר לסימון יש כאן הבנייה של המנורה כדמות אדם, והיא מטרה כשלעצמה של השפה. השפה בונה את המציאות והנה החפץ המנוכר הופך לדמות, וכשמעלים את האור הרי ה'פנים מאירות' כביטוי השגור בשפה המדוברת. כך הופך המשכן מחלל פנוי ריק וקר, למקום שיש בו תחושת נוכחות של האחר, של אלוהים. הכנסת פנים למשכן למרות שאת פני אלוהים אי אפשר לראות או שאין לו פנים, היא חלק מהבניית המשכן. הנה מעל הארון ניצבים הכרובים, 'ופניהם איש אל אחיו' [שמות כ"ה].
ומן ה'פנים' ל'העאלה'. אפשר לנסות ולתאר מצב שבוא אכן ישנה העלאה של הנרות. אולי מנורה גבוהה שצריך להעלות אליה נרות. אפשר לקחת חלק מהנר, ולהסב אליו את מושג ה'עלייה'. כך מפרש רש"י: 'מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה.' אבל אפשר ללכת בדרך אחרת: הפעולה היא הדלקה, אך המשמעות שלה בתודעת האדם היא עלייה. דוגמה לכך בעברית הציונית המודרנית. יהודי המגיע לארץ ישראל מתואר בשפה הזאת כ'עולֵה'. ארץ ישראל איננה גבוהה מיתר הארצות, ועל כן המושג איננו מתאר את הפעולה הפיזית. יתרה מזו, בעלי אידיאולוגיה השונה מהציונות יתארו את המעבר כ'הגירה'. המושג 'עלייה' משלב תמונת עולם ערכית בתמונת העולם הפיזית, והערכית קובעת מושג שאין לו מסומן במציאות הפיזית. נמצאו שני הביטויים - 'פני המנורה' ו'העלאת הנרות' מושגים החורגים מהתיאור הצר, אלה מילים היוצרות מציאות שבתודעה.
נחזור עתה לשאלת מיקום פרשת המנורה. ה'נשיא' וה'לוי' הם שני תפקידים היוצרים הבחנה בקהילה וגם היררכיה. במציאות - כל בני הקהילה שווים זה לזה, כולם בני אדם ואין הבחנה בין האחד לשני. תורת הקבוצות המוטבעת בליבו של האדם כיצור חברתי, מובילה אותו למנות חלק מחברי הקבוצה לתפקידים, ליצור היררכיות. ניסיונות חברתיים שנעשו לבנייה של חברה בלי תפקידים או עם תפקידים מתחלפים, כשלו. חברה שיש בה בעלי תפקידים ושררה, עלולה להתנוון ולהסתאב. תולדות החברה האנושית ולצערנו גם תולדות עמנו מורים כי כך קורה, הן עם נשיא והן עם לוי וכהן. אין פתרונות פלא לבעיית הכוח המשחית, אבל מודעות לפער בין השפה ובין המציאות בין המסמן ובין המסומן - יכולים לבלום תהליכי הרס עצמי של חברה. אם נזכור ש'נשיא' ו'לוי' הן מילים, והמסומן על ידם הוא אדם ככל האדם, הרי שלא ניתן למנגנון הכח המשחית להפעיל את עצמו.
השפה היא בית היוצר של האדם, היא מאפשרת לו לצקת משמעות לחייו. כך הופך חפץ מנוכר ששמו מנורה, לנושא פנים ומאיר פנים ויוצר אטמוספרה מאפשרת חוויה דתית חמה בהקשר של דמות אלוהים אחר שאי אפשר לראות את פניו. קל יותר להתמכר לשפה ולראות בה מתארת את המציאות כפי שהיא. קשה לשמור על עמדה המורכבת מאמון מאפשר בשפה ומודעות ליצירתיות שבה, שאיננה משקפת את היש. אבל חייבים לשמור על המורכבות הזאת. בלעדיה השפה יכולה להיהפך לכוח מניפולטיבי הרסני, הן בתמונת אלוהים והן בתמונות האדם תפקידיו וההיררכיות הנגזרות מהם.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון הרטמן בירושלים