מה כתיב למעלה מן הענין [לפני התחלת פרשתנו]? "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני [מות יומתו]" (ויקרא כ', כז), ר' יהושע דסכנין אמר בשם ר' לוי: "ואיש" - זה שאול, ו"אשה" - זו אשת בעלת אוב... "ויאמר שאול צר לי מאד [ופלשתים נלחמים בי ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנבאִם גם בחלֹמות]" (שמ"א כ"ח, טו) ולמה לא אמר לו [לשמואל] 'באורים ותומים'? אמר ר' יצחק בן ר' חייא: "לב יודע מרת נפשו" (משלי י"ד, י) - שאילו אמר לו 'באורים ותומים', היה לו לומר: אתה הוא שגרמת על עצמך - לא אתה הוא שהכית נוב עיר הכהנים?!... אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו... והראהו שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו: מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב?! אמר לו הקב"ה: ולי אתה אומר?! 'אמור אל הכהנים' שהרג - שהם מקטרגים אותו, שנאמר "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן" (ויקרא כ"א, א). ויקרא רבה כ"ו, ז
דרשתנו בנויה על דרשת סמוכים בין סוף פרשת קדושים לתחילת פרשתנו, אך נראה כי דרשת סמוכים זו, היא רק קצה הקרחון של שורת הקבלות נרחבת בין הפרק החותם את פרשת קדושים לפרק הראשון של פרשתנו. פרק כ' פותח בעניינים של איסור עבודת אלילים על ידי המתת הבנים לצורך עבודת המולך ובאיסור העלאת מתים באוב (כ', א-ו), איסורים המיועדים לכל ישראל. אל מול איסורים אלו, מצווים הכהנים בפרשתנו להתרחק התרחקות נוספת מן המוות - "לנפש לא יטמא בעמיו" (כ"א, א), והכהן הגדול - יותר מכולם: "ועל כל נפשֹת מת לא יבֹא לאביו ולאמו לא יטמא" (שם, יא). איסורים אלה מבטאים את הרעיון כי התורה מאמינה בקדושתם של החיים ולא בקדושתו של המוות, זאת בניגוד לרצח הבנים בעבודת המולך (ולמפרע אף בניגוד למשיח הנוצרי המת ולשהידי האיסלם). ואכן בסיום כל אחד מן האסורים, מציינת התורה כי בכך נשמרת הקדושה המיוחדת של ישראל (כ', ז-ח), של הכהנים (כ"א, ו), ושל הכהן הגדול (כ"א יב).
מייד לאחר ציון שלשת הקדושות, עוברת התורה לציווים הקשורים לעריות: איסור גילוי עריות לכל ישראל (כ', י-כד), איסור חיתון עם גרושה, זונה וחללה לכהנים (כ"א, ז) ואיסור נשיאת אלמנה לכהן הגדול (כ"א, יג). במקרה זה האיסורים נועדו להבדיל את רעיון הקדוּשה של התורה, מרעיון עירוב הפולחן והעריות שבאת לידי ביטוי בקְדֵשוֹת הרבות שהיו מצויות אצל מזבח העבודות הזרות (ולמפרע אף ברעיון הנוצרי של היחסים בין האל והבתולה וברעיון המוסלמי של שבעים הבתולות לקדושיהם...). ואכן, גם כאן, בסיום כל אחד מן האיסורים הללו מציינת התורה כי זאת הדרך לשמירת קדושתם של ישראל (כ', כו), הכהנים (כ"א, ז-ח), והכהן הגדול (כ"א, טו).
את המבנה של ההקבלה המרובעת הזו (התרחקות מן המת, קדושה, איסורי עריות, קדושה), המופיע בשלשת הרבדים (ישראל, כהנים, והכהן הגדול), מפר הפסוק האחרון של פרשת קדושים, העוסק לפתע שוב בעונש על העלאת המתים באוב, "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אֹתם דמיהם בם" (כ', כז), פסוק הנראה שלא במקומו במיוחד לאור העובדה שבראש הפרק כבר עסקה התורה באיסור זה "והנפש אשר תפנה אל האֹבֹת ואל הידעֹנים... והכרתי אֹתו מקרב עמו" (כ', ו). קשיים נוספים עליהם מתבססת הדרשה הם ההדגשה על "איש או אשה" שבפסוק זה, הייתור שבמילים "מות יומתו" לאור המשך הפסוק הקובע כי "באבן ירגמו אֹתם", הכפילות המשולשת שבפתיחת פרשתנו "ויאמר ה' אל משה אמֹר אל הכהנים בני אהרֹן ואמרת אליהם", והתואר המיותר לכאורה שהוצמד לכהנים - "בני אהרֹן".
נראה כי דרשתנו קראה את הפסוק האחרון של פרשת קדושים בצורה מסוכלת: "איש" - כשאול ששאל באוב, "או אשה" - כבעלת האוב עצמה, "מות ימותו" - השואלים באוב, שהרי להם יש דין מיתה בידי שמים כפי שנאמר בתחילת הפרק (וכפי שאכן ניבא שמואל לשאול שמות ימות במלחמה עם הפלשתים), "באבן ירגמו אֹתם" - את בעלי האוב עצמם, שלהם יש דין מוות בידי אדם (כפי שאכן עשה עצמו שאול לפני התדרדרותו "אשר הכרית את האֹבות ואת הידעֹני מן הארץ" (שמ"א כ"ח, ט)).
ברם, את ההקבלה שמצאה דרשתנו בין סמיכות בעלי האוב והכהנים שבפרשתנו, לבין חטאיו של שאול ששאל באוב והרג את כהני נוב, יש להבין על רקע קביעת הברייתא המופיעה כהמשך לדרשתנו, לפיה שאול נהרג בשל חמישה חטאים: על שלא המתין לשמואל בעת המלחמה מול פלשתים (שמ"א י"ג, ט), על שבמהלך אותה מלחמה אמר לכהן "אסֹף ידיך" והפסיקו באמצע השאילה באורים והתומים (שם י"ד, יט), על שחמל על אגג מלך עמלק ולא הרגו (שם ט"ו, ט) על שהרג את כהני נוב (שם כ"ב, יח) ועל ששאל באוב (שם כ"ח, ח).
נראה כי המכנה המשותף של חמשת החטאים הללו, היא אי השמיעה לדבר ה' כפי שהיא מופיע על ידי נביאיו וכהניו, כשסדרם מתאר את תהליך התדרדרותו של שאול, כשהוא עובר בין הנביא לכהן וחוזר חלילה. חטא אי ההמתנה לנביא, יכול עדיין להיות מוצדק בשני נימוקים: אי-נוכחותו של שמואל ולחץ המלחמה. חטא קטיעת השאילה באורים ותומים של הכהן, כבר לא יכול להיות מוצדק באי-נוכחותו של הכהן, אך עדיין יכול להיות מוצדק בלחץ המלחמה. החטא השלישי של הפרת הצו האלוקי למחיית עמלק, מייצג את אי השמיעה בקול הנביא גם ללא הצדקת לחץ הזמן שבעת המלחמה. החטא הבא בשרשרת ההתרחקות מדבר ה', הרג כהני נוב, כבר מבטא בחריפות את יחסו המתנכר של שאול לנושאי דבר ה' בעולם, ובמעשה רצח זה הוא גם מנתק את עצמו מן האפשרות העתידית להתקשר דרכם אל דבר ה', כפי שעומדת על כך דרשתנו: 'אתה הוא שגרמת על עצמך - לא אתה הוא שהכית נוב עיר הכהנים?!'.
לאור ההקבלה הניגודית המצויה בפרשתנו בין כוחות הטהרה והחיים שבכהונה - לבין כוחות הטומאה שבמוות ובאוב, ולאור ההפרה הבוטה של שאול את הפסוק "וקדשתו כי את לחם אלֹהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך" (כ"א, ח) בעת שהרג את כהני נוב, טוענת דרשתנו כי אך טבעי הוא ששאול ימשיך ויתדרדר אל טומאתם של כוחות השאוֹל. ואכן, בחטא החמישי חוזר שאול לחטוא בהקשר של הנביא, אלא שבניגוד לכהני נוב עליהם הביא מוות, כאן הוא כבר מנסה להכפיף את הנביא לחוקי המוות והשאוֹל, ומעלה אותו באוב על מנת להכריחו לנבא לו נבואה מן המוות. רעיון זה כה מנוגד לרעיון הקדושה של החיים וטומאת המוות, שהנבואה היחידה שיכולה להשמע מן השאול היא נבואת מוות, לשאול ולבניו.
ולמרות כל החטאים הללו של שאול, עדיין משמע מדרשתנו שלא נחה רוחו של משה ממותו, ואף לא נחה רוחו של המקום מקטרוגם של כהני נוב. לפי הדרשה, האמירה המשולשת אל הכהנים להתרחק מן המוות, מכילה בתוכה גם אמירה מרומזת לכהני נוב להתרחק מן הקטרוג על מותו של שאול, זאת למרות שהביא עליהם את מותם, ואף למרות שפנה אל כוחות השאול המנוגדים להם. לפי הדרשה, בתחילת פרשתנו מביע הקב"ה ציפייה גבוהה עד מאוד מהכהנים: אתם, שכל מהותכם היא טהרת החיים וכפרת החטא, תפקידכם אינו לשאוף למותו של איש - אף לא למותו של ממיתכם, אלא לנהוג כ"כהנים בני אהרֹן" – אוהב שלום ורודף שלום, האוהב את החיים ורודף את כל בני עמו לכפרה ולחיים.
* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ולומד במכון הגבוה לתורה, אוניברסיטת בר אילן.