נאום הברכה והקללה, ערב הכניסה לארץ, הוא בעצם מעין טקס תיאום ציפיות, אשר שלב ב' שלו יתקיים ע"י יהושע בכניסתו לארץ. אלא שהשאלה המתבקשת היא, למה מציג משה את הברכה והקללה ביחד באומרו 'ראה אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה', הרי בסופו של דבר, גם במעמד עצמו תאמר הברכה לחוד והקללה לחוד?
על שאלה זו מנסה לענות רבי לוי יצחק בדרשותיו, ותוך כדי כך הוא חושף בפנינו יסוד חסידי גדול - 'רחמנא ליבא בעי'.
לעבוד את ה' בלא גבולות
"ולהבין זאת נקדים לבאר כלל גדול בעבודת האדם, שלא יגבה ליבו ולא יהיה נדמה בעיניו אשר הוא עובד ה' בעבודתו אשר עובד בתורה ומצות ואהבה ויראה, כי במה שיורגש בנפשו ועבודתו יפול הנופל ח"ו מדרגה אחר מדרגה עד שיבוא לתאוות גשמיות. אלא אדרבה, לא יהי נחשב עבודתו אצלו כלום ולא יהיה שום הרגשה בעבודתו ויהיה לבו חלל ונשבר בקרבו שעדיין לא התחיל לעבוד את ה' כלל".
כאשר אדם מקיים מצוות הוא יכול לקיים אותם מתוך אינטרסים שונים.
האינטרס הראשון הוא החיבור הנפשי העמוק שלו לתוכן של מצווה. לדוגמא, אדם לומד תורה משום שהוא חושב שדברי תורה הם עמוקים, הוא מרגיש את התוכן הפנימי שלהם, והעיסוק האינטלקטואלי בסוגיות הוא שיא התענוג הרוחני, אלא שבכדי להשלים את התענוג הוא צריך לעשן סגריה קטנה. העשן שהוא מכניס לריאות מחייה אותו ומשלים עבורו את חווית התרוממות הרוח - כל זאת נעשה בעיצומו של יום שבת. סיפור זה אינו בדיה, מספרים שתמונות מעין אלו ניתן היה לראות בא"י לפני כמה עשרות שנים, כאשר דור שלם שגדל והתחנך ברוח ישראל סבא פרק עול, אבל לא שכח את החדווה והעונג מלימוד תורה.
א"כ, כפי שאנו רואים גם כיום, קיום מצווה מתוך חיבור נפשי עמוק אינו בהכרח עבודת ה', אדם יכול להתחבר לפן מסוים במצווה ולשכוח את כל שאר המצוות.
הדרך השנייה לקיים מצוות היא מתוך ביטול עצמי, מתוך הרגשה שאף פעם לא נצליח באמת לקיים את המצווה באופן מלא ושלם, שיש עוד פער ענק בינינו לבין השגה רוחנית מלאה של המצווה, וק"ו של הקב"ה.
כיצד מלמדים תינוק ללכת ?
כדי להבין את הדברים מציג בפנינו רבי לוי יצחק משל נפלא:
"וכמו שידוע מאמר הבעש"ט על פסוק 'הוא ינהגנו על מות', על דרך משל שמרגילין את הקטן לילך לאט לאט, הנה כל מה שמתרחקין מן הקטן יותר הוא מרגיל את עצמו לילך, כמו כן על ידי מה שאנחנו משיגין שהבורא ברוך הוא הוא מופלא ומכוסה ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, מזה מרגילין לבוא לגשת לעבוד את עבודת הקב"ה ע"י רוממות גדלותו, עדיין לא התחלנו לעבוד עבודתו כלל, וכל יום הוא דבר חדש וזהו 'שיר חדש' שיהו בעיניך כחדשים".
תינוק שעושה את צעדיו הראשונים מפחד בתחילה לעזוב את אביו ואמו. כדי לגרום לתינוק ללכת בכוחות עצמו יש לנתק איתו מגע בהדרגתיות.
לעיתים, בעבודת ה' שלנו, אנו מרגישים את הריחוק מהקב"ה. אנו מנסים להתקרב לקיים מצוות ולהוסיף טוב, אבל עם כל זאת הוא עדיין רחוק.
אל חשש, את הריחוק הזה יצר הקב"ה בכוונה תחילה. כאשר אדם מרגיש שמשהו אינו בר השגה מבחינתו אז הוא פועל בכל כוחותיו. כל עוד אביו ואימו של התינוק מלווים אותו ונותנים לו ידיים, התינוק לא ילך בכוחות עצמו, שכן טוב לו במציאות בה הוא נמצא ולא חסר דבר.
כדי לגרום לאדם לפעול הוא צריך לחוש תחושה של חיסרון. לאותה תחושה קורא ר' לוי יצחק לעיל - 'לבי חלל בקרבי'. אדם שמרגיש חיסרון שואף לשלמות ולא מסתפק במה שיש לו.
עבודת ה' ולא העצמי
אולם, כדי להגיע לתחושת החיסרון המלאה, האדם צריך לבטל את עצמו ולחשוב שהוא מקיים את המצווה כי זה דבר ה' ולא משום סיבה אחרת. כל הסיבות האחרות, אע"פ שגם הם נכונות, מרחיקות אותו מהשגת היעד שהוא דבקות בקב"ה.
למשל, אמא שמבקשת את בנה לסדר את החדר: אם הבן מנקה את הבית רק מתוך הצורך הטכני אזי החדר יהיה נקי, אבל הוא לא בהכרח הראה שהוא אוהב את אמא, שכן לפעמים אמא מבקשת מאתנו לסדר או לנקות גם כשהדברים נקים ומסודרים. כאשר אדם רוצה להראות ליקירו אהבה גדולה - הוא עושה זאת מתוך הרצון הפשוט לגרום נחת רוח לאהובו ולא משום סיבה אחרת.
כך גם בעבודת ה', אנו עושים את הדברים כי כך ה' ציווה וזהו רצונו ולא בגלל סיבות כאלו ואחרות.
כאשר פועלים מתוך תחושה כזו, בכל יום מתחדשים, שכן יש אין סוף אפשרויות לרצות את האהוב. תחושת החיסרון עובדת על האדם ונוטעת בו את התחושה שהוא צריך להוסיף עוד ועוד ולשמח את האהוב. וכל עבודת ה' היא לא לספק את האינטרסים האישיים - 'עבודת עצמי' - אלא עבודת ה'.
ברכה וקללה מדוע ?
בתחילת הדברים הבאנו את קושיית רבי לוי יצחק מדוע כרך משה את הברכה עם הקללה. ומסביר רבי לוי יצחק:
"פירוש ראה הוא בבחינת ראיה היינו הבהירות להשגה אשר אנכי נותן שיהיה בכללותיכם לעבוד עבודה שלימה הוא ע"י בחינת ברכה, רוצה לומר ע"י שתמשיכו עול מלכות שמים עליכם, כי ברכה הוא מלשון המשכה כמו בריכות מים דהיינו שיותר מה שתמשיכו עליכם עול מלכות שמים...
ועל ידי זה וקללה, רצה לומר כי על ידי הברכה הנ"ל שממשיך על נפשו עול מלכות שמים ע"י השגות גדלות הברוך הוא כנזכר לעיל, אזי וקללה, כלומר על ידי זה לא יהיה נחשב בעיניו לכלום כן יהי נבזה ונמאס בעיניו ולא יהי עבודתו מורגשת אצלו להיות נחשב בעיניו ליש ודבר, אלא אדרבה יהיה בתחילת השפלות".
לדעת רבי לוי יצחק, משמעות הזכרת הקללה בפסוק היא חסרון. כפי שכתבנו לעיל, כאשר האדם מחשיב את עצמו ומרגיש מלא אין לו צורך לעבוד את ה', כאשר מכניסים את החיסרון אז מקבלים יותר ברכה. זאת בקשתו של הקב"ה, ע"י שליחו משה, ערב הכניסה לארץ - לעבוד את ה' באמת ולא מתוך זיוף.