את סיפורי המעשיות של רבי נחמן כולנו מכירים. שמענו על בת המלך שהלכה לאיבוד, קראנו על האיש שחלם על האוצר מתחת לגשר, ולמדנו (או נלמד) באיזה סמינריון על בן המלך שהפך לתרנגול הודו וירד ערום מתחת לשולחן.
לרבי נחמן מברסלב היו סיפורים רבים, שאת חלקם הקטן הסביר בעצמו, ואת רובם השאיר לנו להבין בכוחות עצמנו. אך גם בסיפורים אלו הותיר רבי נחמן רמזים, דרכם נוכל להבין את כוונתו בדמויות ובמעשיות אותם סיפר לחסידיו.
אחד מסיפוריו המפורסמים נקרא 'מעשה בשבעה קבצנים'. במהלך הסיפור מופיעים שבעה קבצנים, כאשר לכל אחד מהם ישנו פגם גופני בולט: אחד עיור, חברו גידם או עקום צואר וכן הלאה. ובעוד אנו מרחמים על הדמויות המסכנות, מסתבר לנו שפגמים אלו אינם פגמים כלל וכלל, אלא להפך. וכך כל קבצן מסביר לנו מדוע תכונתו הגופנית מסמלת דווקא מעלה רוחנית גבוהה.
פרשנים רבים ניסו לזהות את הקבצנים עם דמויות מהתנ"ך (יצחק העיור, משה כבד הפה וכו'), אבל נראה שמלבד הסבר זה, כל קבצן מסמל גם צד אידאלי המצוי בתוכנו, אשר לפיו עלינו להתנהג.
הקבצן השני המופיע בסיפור הוא הקבצן החירש. לדבריו, חוסר יכולתו לשמוע איננה חסרון, שהרי אם נתבונן היטב, נראה ש"כל הקולות בעולם באים כולם מחסרונות". פירוש הדבר שכל דיבורי בני האדם אחד עם השני באים לספק איזה צורך של האדם: לבקש בקשה, להסביר את עצמו, לשכנע חבר בנכונות דבריו, או סתם לצעוק על משהו כואב... במצב אידאלי, איזה צורך יש לאדם לדבר? עליו רק לשבת על הספה בחיוך, ולזמזם לעצמו ניגון חסידי.
האדם מדבר, אבל בעצם זועק: 'תנו לי!', 'חסר לי!', 'תבינו אותי!' - גם אם זעקה זו מולבשת בתוך משפט אדיב ורגוע. כך שבעצם, זה שנמצא מעבר לצרות ומעל כל החסרונות, איננו שומע כלום. באוזניו ישמע קול דממה דקה, מעיין קול אידאלי ומסתורי אותו מתאר רבי נחמן כמו ניגון סוחף, אבל ללא מילים ומנגינה.
אז מה לעשות שכואב? להתעלם מהחסרון?
כמובן שלא. החסרון קיים, וההדחקה לא תעזור. אולם כאלטרנטיבה לזעקה ולדיבור מציע רבי נחמן לסובלים פתרון משלו - האנחה.
האנחה מסמלת את הזעקה ללא מילים. לפעמים, מספר רבי נחמן, ניתן להיות בתוך המון בני אדם ולזעוק עד לב השמיים בלי שאיש ישמע. ההבדל בין האנחה לבין הדיבור או הזעקה הקולנית הוא משמעותי ביותר. המתלונן מוציא את כאביו ומצפה לסיוע מהשומעים. אמנם לעיתים ביכולתם לסייע, אך ככל שהחסרון ממנו באה אותה זעקה גדול יותר - כך הסיכוי לפתרון חיצוני קטן יותר. לעומתה האנחה דומה יותר לשתיקה נוקבת, 'וידום אהרון'. אולם אין זו חלילה שתיקה המבטאת יאוש או השלמה עם המצב, שכן הדממה מופרת על ידי האנחה, כלומר יציאת הרוח. האנחה מבטאת את היאוש מלמצוא את הפתרון ברובד המילים והתלונה, ומעבירה את האדם לרובד אחר של חיפוש, המצוי בעולמה של הרוח.
ישנם זמנים שהמילים ואפילו הדמעות קטנות מלהכיל את מה שבלב, והדברים צריכים לצאת מהלב בצורה שונה, בצורה רוחנית יותר. ואותה רוח, אומר רבי נחמן, אשר נובעת מעוצמת האמונה, מצטרפת לרוח אלוקים שקודם הבריאה, ומקרבת את הרוח החדשה עליה מבטיח הקב"ה: 'ואת רוחי אתן בקרבכם'.וכך בנימה של ציניות מסכם רבי נחמן לתלמידיו: 'אם ישאלו אתכם מה פעלתם, תאמרו: רוח...'.
מה לעשות? להאנח!
לעיתים אנו מרגישים שאין בכוחן של מילים ודמעות להכיל את הכאב שבלב. רבי נחמן מציע רובד אחר של התמודדות לחיזוק הרוח: האנחה.
