"וישכם יעקב בבוקר וייקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה, ויצוק שמן על ראשה, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בראשית כ"ח, י"ח). פגישתנו הראשונה עם השמן במקרא, עניינה אקט של קדושה, הקדשת האבן למצבה על ידי יציקת שמן על ראשה.
כך בהמשך נראה כיצד השמן המיוחד, שמן זית זך כתית, מוקדש להאיר את נרות המנורה במשכן על ידי אהרון הכהן - "בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". באור החכמה האלוקית - "כי נר מצווה ותורה אור".
נמצא במשכן גם את שמן המשחה שנועד למשוח את הכוהנים והמשכן- "ולקחת את שמן המשחה ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו וקידשת אותו ואת כל כליו והיה קודש" (שמות מ'). השמן עוד ימתין, עד אשר בבוא היום, ימשח שמואל הנביא את שאול למלך על ישראל - "ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו ויישקהו ויאמר הלא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד" (שמ"א י', א'). ולבסוף, כשהוענקה המלוכה לשבט יהודה לעולם, נמצא את שמואל נוטל את קרן השמן עמו - "ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה".
מה יש בו, בפרי הקטן והמר, הדורש עיבוד, שחיקה, כתיתה וסינון על מנת להפיק ממנו שמן זית זך, שנבחר להיות דלק למאור למנורת המקדש, ושמן למשוח בו את משיח ה'? האמנם מצויה קדושה בחומר, עד אשר היא גורמת לצליחת רוח ה' על דוד לעולם?
ידועים פירושי חז"ל, שהשוו את הזית לעם ישראל. מה זית זה, פרי מר, על ידי כתישה וכתיתה חוזרות, הופך לשמן טהור למאור ומפיץ אורה על סביבתו, אף האבות וישראל העומדים בניסיונות תדיר ונכתשים בייסורים, מתעלים למדרגת הלפיד המאיר לגויים.
אף תכונתו הכימית של השמן, הצף על פני המים, מזוהה עם ישראל שאינם מתערבים בגויים ושומרים על זהותם כאומה נפרדת (מנחות נ"ג, ע"ב).
נוכל אף להמשיך במשל זה ולהחילו על דוד המלך.
דוד, הנער המנודה, שנולד לישי - על פי חז"ל - לאחר שפרש מאשתו, עקב חששו להוליד צאצא נצר למואב, ולא ידע שדוד אכן בנו הוא, מאשתו, שלא השלימה עם הגזרה, ובאה אליו בערמה. דוד נודה על ידי בני משפחתו, והוסתר בכרי המרעה, וכך אומר דוד: "אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהילים כ"ז). אביו הסתירו אף משמואל, כי כה גדולה הייתה החרפה, לדעתו.
נער זה, שידע מיום היוולדו נידוי, ייסורים ובדידות, גילה את אביו שבשמים. תפילותיו-מזמוריו חתרו אל על. הוא בנה צינורות. כל מזמור - צינור לבוראו, מקושר לאביו שבשמים. "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי" - הייסורים והכתישה מירקו נשמה טהורה, הוציאו לאור את הפוטנציאל הגלום, כמו הזית הנכתש שוב ושוב עד כדי מיצויו לשמן טהור, תמצית ניקיון הדעת והזַכּוּת.
יבוא הכתוש ויימשח על הכתוש, ויתקדש בחותם הקדוש ברוך הוא: דוד משיח ה'.
מכאן ואילך, חוזר דימויו של המשיח כסובל, כנכתש. "חוליינו הוא נשא" - מציירו הנביא ישעיה, ובתלמוד (סנהדרין צ"ח, ע"א) הוא מתואר כיושב בשערי רומא, קושר ומתיר את פצעיו. וכבר נאמר: "אין דבר שלם מלב שבור". מתאווה הקב"ה לתפילתם של הצדיקים שבורי הלב. חותם הבורא בשמן: יבוא הכתוש, ויימשח על הכתוש.
תנועת הלהבה אל על
מה יש בשמן, שבכוח משיחתו על חפץ או אדם, בחותמו בחותם הקודש, הוא הופך אדם לנבחר, מנהיג, מחולל גאולה לעולם, עד אשר על שם השמן הנמשח, נקרא הגואל "משיח" - "משיח ה'"? אף על שמן המנורה יש לשאול: מה יש בו בשמן שמעלה את הנרות - נשמת האומה אל שורשה "חלק אלוה ממעל" - "כי נר ה' נשמת אדם" (נר בלשון המקרא - כוס חרס ופתילה המוזנות בשמן)? "בדומה לנשמת אדם, יש בנר תנועה פנימית השואפת למעלה, למקורה. הנה כך, בשמן מעלה הכוהן הגדול את הנרות במנורה, מעלה את מדרגת נשמת האומה אל שורשה, אל מעלתה הסגולית.
התיבה "שמן" אינה מקבילה למילה האנגלית oil, המתארת את הפונקציות המעשיות ואת התכונות הכימיות של החומר הזה המיועד למאור, לחימום ולרפואה, וצף על פני המים.
המילה העברית "שמן" מורכבת משתי מילים: שם ו-מן. המילה "שם" מדברת על מהות. מה הוא (הנושא)? המה הסגולי התמציתי בו מדובר. אדם הראשון, בקוראו בשם את יצורי הבריאה, מאבחן את מהותו של כל יצור: בורא העולם מכונה "השם", ומזוהה עם מהות העולם. נבחרו של הבורא על פני האדמה הוא שם בן נוח, המגלם את המהות הרוחנית של האנושות. הנה כי כן, השמן = שם-מן, כלומר: מהות, רוח השופעת מן השם, נמשכת, נמסכת מן הבורא על בחיריו. שם הנובע מן השפע האלוקי אל הנמשח, מן הנו"ן הניצבת כצינור הנמשך מלמעלה למטה אל הנבחר.
כך הופך השמן מאובייקט חומרי בעל סגולות מיוחדות, המסמלות בדרך הפקתו את עם ישראל ואת משיחו, לנס רוחני המתרחש בזכות השפע האלוקי על המשוח - "ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה". כדי להצית את הניצוץ, נדרש כלי להכיל את השמן שיזין את הבערה. נדרשה אבן המצבה למראשותיו של יעקב, הנמצאת מול שער השמים. אבן: אב-בן -ירושת אב ובן. דרושים המקדש והמנורה כדי להדליק את השמן בקנים.
יש למצוא את הנער "האדמוני עם יפה עיניים", כדי למושחו מקרן השמן. יבוא השם-מן, השפע מן השם, בכלי הטהור, ויפיץ את האור האלוקי הנמשך מהבורא אל הנמשח, משיח בן דוד ומנורת המקדש. יתר על כן, הכתוב מדבר על השמן הידוע - "השמן". האפשר שזהו שמן הדורות, שהחל בשמנו של יעקב אבינו, המשיך לשפוע בקרנו של שמואל, וזרם לנבוע עד כד השמן בנס חנוכה שנותר יחידי טהור?
"השמן" הזה מצוי ומאיר באותיות נשמה (השמן=נשמה), "כי נר ה' נשמת אדם" - האור, השלהבת העולה מעלה, כנשמת אדם השואפת מעלה להידבק בבוראה. מתגלגל השמן הטהור באותיות נשמה, באותיות שמנה (שמונה) להאיר שמונה ימי החנוכה, ימי הנס, מועד בו נפתח הצוהר לזרימת השם-מן, או מן ה', לנשמה הלאומית, לזהות ולגבורה יהודית של מעטים נגד רבים, למימוש התורה, העם והארץ לישות אחת, להתחברות. בימים אלו, תפיח החנוכייה על שמנה, אור ותקווה לחיבור ארץ, תורה ועם.