"אבא, אנחנו אוכלים לפתית?" רבבות אבות יגרדו בראשיהם השבוע כשישמעו את השאלה הזו. ואז יתקשרו לסבא, שישאל מה זה בכלל לפתית. הכיתוב "לאוכלי לפתית" מעטר יותר ויותר מוצרים לקראת הפסח, ומתחרה ב"לאוכלי קטניות" הקלאסי. אבל בעוד המנהג להימנע מאכילת קטניות הוא מנהג עתיק, שורשי ומחייב, אין שום מנהג לגבי אכילת לפתית בפסח.
אברהם אבינו לא אכל לפתית; לא בפסח ולא בכלל. צמח הלפתית אינו ראוי למאכל בצורתו הטבעית. כיום מפיקים ממנו את החומר לציטין, המשמש בתעשיית המזון, וכן שמן, שזכה לכינוי "שמן קנולה". קנולה אינו שם הצמח, אלא ראשי תיבות באנגלית: שמן קנדי בחומציות נמוכה.
האם לפתית ותוצריה מוגדרים כקטניות לעניין פסח? נחלקו בזה הפוסקים. כיוון שבכל מקרה איסור קטניות שורשו במנהג, נדמה לי שבהחלט יש מקום להקל במקרה זה. ומי שרוצה להחמיר - שיחמיר. אך פעם תמה באוזניי אחד מגדולי המומחים בנושא הכשרות, מדוע גופי הכשרות החליטו לפתע להעביר לנו את ההחלטה הזו. הרי כמעט בכל נושא יש מחלוקות בין הפוסקים. כל גוף כשרות מכריע כפי שהוא מכריע, בהתאם לשיקול הדעת ההלכתי של קברניטיו או בהתאם לשיקולים אחרים, פחות רלוונטיים. כך או כך, את צרכני הכשרות מעניינת רק החותמת הסופית - כשר או לא. כל אדם בוחר על איזה כשרות הוא סומך, והוא בוטח בשיקול הדעת ההלכתי של רבניה.
אלא שמשום מה בשאלה החדשה-יחסית של הלפתית איבדו גופי הכשרות את ביטחונם העצמי. הם חוששים להכריע, לכאן או לכאן, ומסתפקים בהוספת כיתוב מזהיר. האם כך ייראה העתיד הכשרותי? האם בקרוב נראה על מצרכינו גם את הכיתובים: "כשר לפוסקים כרשב"א בדיני תערובות" או "כשר לסומכים על שיטת המהריט"ץ במחמצת חלב"? כצרכני כשרות, אנחנו צריכים להבהיר לנותני ההכשרים שהמדיניות הזו אינה מקובלת עלינו. האם היינו מסכימים שמכון התקנים יכתוב על צעצוע לילדים: "רק לסומכים על אסכולת קופנהגן בעניין רעילות העופרת"?
נותני ההכשרים: תבדקו, תפתחו ספרים, תלמדו, תכריעו, תתנו הכשר - או לא. חג שמח (לאוכלי מצה עם ממרח שוקולד בלבד).