ניכר שחשבת הרבה לפני שניסחת את דבריך, בדבר הרלוונטיות של תשעה באב לימנו. חשבתי על כך והחלטתי שלא ללכת בדרך המקובלת והמסורתית הרואה במקדש ובעבודת הקורבנות את הפסגה הרוחנית. אני משער שרבים אכן מרגישים כך, אך אתה לא ביניהם, וזה בסדר גמור מבחינתי, ולכן תשובה מסוג זה לא תספק אותך.
הצדק איתך שעל פי שיטת הרמב"ם ב'מורה הנבוכים' נראה שהקורבנות אינם עוד רלוונטיים בחיי הרוח כבר למן המאה הי"ב. אזכיר גם את דברי הגמרא שלפי אחת מהשיטות שם כל הקורבנות עתידים להתבטל לבד מקורבן תודה. אולי משום שתודה תמיד צריך לומר, אבל קורבנות לא תמיד צריך.
אענה בראשי פרקים ובקצרה. למרות ששאלתך ראויה לדיון מעמיק ומקיף.
מסורת היא מסורת
ראשית אומר כי מסורת היא מסורת, על אף חוסר הרלוונטיות שלה, לכאורה. ואפרש את דבריי המתמיהים משהו במבט ראשון.
לשיטתך ט' באב אינו רלוונטי, מסיבות שונות, ואני אישית אף מסכים עם רובן. ואם כן, אתה שואל מדוע לצום או אף להתאבל. ארץ ישראל ועם ישראל לא היו מעולם בכזה מצב דתי או אף לאומי, אז על מה הדמעה?
אולם מדוע לא נשאל את אותה שאלה על חג החנוכה? הרי העצמאות לה זכינו אז, פגה מהר מאוד. לא ארכו הימים ומבחינה דתית ומוסרית הפכה מלכות בית חשמונאי את עורה והחלה לרדוף את חכמי התורה; הפכה לצדוקית וקראה למצביא הרומאי פומפיוס, שבא ב-63 לפנה"ס וכבש את ירושלים. לא עוד מלכות יהודה העצמאית, כי אם פרובינציה רומאית. למותר לציין שלא ארכו הימים ומדינת ישראל דאז, נחרבה והושמדה וישראל גלה מארצו למשך שנים אלפיים.
אז על מה החגיגה והסופגניות? האין זה מגוחך לחוג חג עצמאות שאין לו ולמציאות שום קשר, עד לפני כ-60 שנה? האם היה עלינו לבטל את חג החנוכה עת שהינו בגלות המרה, לשיטתך?
ומה לגבי חג הפורים? האם הסיבה שהיה ניסיון השמדה כושל לפני כ-2500 שנה היא אכן סיבה לחגיגות לנצח? אומנם אז הניסיון כשל, אבל כמה פעמים הוא כן צלח ברמה זו או אחרת? וכיצד זה יכולים אנו היום, לאחר שואת אירופה הנוראה בה היטלר-המן כן הצליח, לחוג את חג הפורים במשתה, שמחה והרבה יין?
אלא, כשם שהמסורת קבעה חג כך היא קבעה אבל!! ואנו, כשומרי מסורת ישראל, חוגגים ומתאבלים בהתאם לקורות עמנו במשך ההיסטוריה.
אבל לאומי
שנית אומר, כי יום צום ט' באב הינו יום אבל לאומי, ולא רק על חורבן שני בתי המקדש. זהו יום בו אנו מציינים בדמעה את הטרגדיות שפקדו אותנו. הן ביום ט' באב עצמו, כמו: חטא המרגלים, חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, חורבן ירושלים, חורבן ביתר (דיכוי אכזר של מרד בר כוכבא), גירוש ספרד, ועוד... והן טרגדיות איומות שקרו לנו בתאריכים שונים על פני לוח השנה העברי: פוגרומים רבים מספור, גירושים רבים ונדודים, השפלות, ביזיונות, אנטישמיות, מסעות הצלב, שריפת התלמוד, השואה הנוראה, ועוד... זהו יום האבל הלאומי, ולא רק יום ציון חורבן הבית או ביטול עבודת הקורבנות. אנו נזכרים ומזדהים עם הדמעה ששטפה את לחיי אבותינו, ומתפללים שלנו זה לא יקרה. הבעת הסולידאריות הזו עם חוליות העבר מעידה ומצהירה על היותנו חוליה אחת, חוליית ההווה משלשלת הזהב של כנסת ישראל. אנחנו רק חלק ממסורת, תרבות ועם בן למעלה מ3300 שנה.
מקובלנו שאין מוסיפים יום אבל או תענית, ולכן הכל מרוכז ביום אחד, "יום חייב" הוא יום ט' באב.
אתה צודק בהחלט שהיום, ב"ה, הרוב ורוד, אבל זה לא מבטל את הסבל בעבר - יארצייט של אבא אינו מתבטל בגלל שנולד בן. ההווה או התקווה לעתיד אינם מוחקים את דמעות העבר, והקינות שנאמר ביום זה המתארות את הטרגדיות הרבות שעברו עלינו, חוץ מחורבן ביהמ"ק, מבטאות עניין זה.
העתיד
עוד אוסיף, שלענ"ד יום ט' באב הוא יום של חשיבה לאומית - האומה הריאלית לעומת האומה האידיאלית. בית המקדש מבטא אידיאל. אולי היום האידיאל הזה אינו באמת אידיאל עוד, ובאמת המציאות הרוחנית תשתנה - לא עוד קורבנות וכיוב'. אבל בכ"ז המקדש הוא או היה אידיאל. האבל היום הוא לא על מה שאיבדנו אלא על העובדה שהמרחק בין האומה שלנו הריאלית-מציאותית הינה רחוקה ממה שהיא יכולה להיות, אומה אידיאלית. אנחנו פשוט עוד לא שם. אנחנו עדיין לא אור לגויים ובמידה רבה אפילו לא אור לישראל. אומנם התקדמנו הרבה מאוד במהלך השנים בגלות. בעיקר נכונים הדברים מאז קום המדינה, אך אף על פי כן - אנחנו לא שם - חומרנות; שחיתות; חוסר אחדות; קוטביות; שנאת אחים... (וזו רק רשימה חלקית).
ולכן - על דא קא בכינא.
הרב אמיר משיח משמש כרב קהילת צעירי כפר גנים ג'