פעם נכנסתי לבית בשכונת ימין משה, וכשפתחו בפניי את הדלת נגלה לפניי חלון ענק עם נוף לעיר העתיקה. היה זה הנוף עוצר הנשימה המרהיב ביותר שראיתי מעודי, ולכל אורך הפגישה לא הפסקתי לבהות בו ולהתפעם.
לימים בעל הבית עשה בו שיפוץ. הוא שבר את החלון, אטם אותו ופתח בו חריצים ארוכים לנוף. את הכניסה הוא חפר, ויצר כמה מדרגות. בפעם הבאה כשנכנסתי הייתי צריך לטפס כמה מדרגות ולהציץ בחריצים. "בשביל הנוף הכי יפה בעולם צריך להתאמץ", הוא אמר לי, "אחרת הוא הופך למובן מאליו".
כבר הרבה מאוד שנים שאנחנו חיים בעולם מובן מאליו, במדינה מובנת מאליה. איך אמר לי איש חכם? 80% מהאנשים מסכימים על 80% מהדברים במשך 80% מהזמן. ואנחנו מתרגלים, ושוכחים, ומתחילים לחפש את כל הבעיות שבעולם - מתעסקים בהן לא מתוך רצון להיבנות ולהתחזק, אלא מתוך פער וריחוק.
לפני כמה ימים התקשר אלי חבר טוב, חרדי של ממש. לובש שחורים ופאות וכל מה שרואים מבחוץ. "אתה יודע", הוא אמר לי, "אצלנו בישיבה עוצרים את הלימוד פעם בשעה וקוראים שמות של חיילים בעזה. מקדישים את הלימוד לרפואתם והצלחתם".
עמוק בפנים כולנו יודעים ששינויים גדולים קורים לאט ובסבלנות. האם נוכל לזכור את זה ולא לתת לאף אחד להתלהם בשמנו, בשום מחנה, גם אחרי שנגמור את כל המלחמה הזאת? אני מקווה מאוד שכן.
ט' באב מגיע לפתחנו וסוף סוף יש סיכוי אמיתי שבאמת החלו להישבר עטיפות הציניות שעטפו אותנו בחיבוק חונק ומסוכן בשנים האחרונות. היום שבו חרב בית המקדש בשל שנאת חינם הוא גם היום בו צריך להרבות באהבת ישראל, ובעצם כבר תקופה לא קצרה בכלל שאנחנו מרבים באהבת ישראל. היא כל כך חזקה, האהבה הזו, שכבר מתחילים להתכנס קבוצות, בחדרי חדרים ודנים כיצד ממשיכים בזה הלאה.
במשך שנים אפשרנו לרוע לצמוח בתוכנו, ופתאום, בגלל שאנחנו כל כך מאוחדים, הוא לא מוצא את מקומו, כי "מעט מן האור בכוחו לסלק הרבה מן החושך". הרוע יוצא החוצה ומתאגד במקומות האחרונים שמאפשרים לו את הלגיטימיות האלימה. חלקינו נוטים להתבלבל כי העשבים השוטים מקבלים עוצמה בתקופה האחרונה כמו שלא קיבלו מעולם, אך האמת היא הפוכה לחלוטין. הם מעולם לא היו מוקעים יותר, והעוצמה הזאת היא ההוכחה שסוף סוף הם באמת בחוץ.
אבל כל זה לא מספיק. כי כשעלה רבי עקיבא עם רבן גמליאל, רבי אלעזר ורבי יהושע וראה את השועלים בהר הבית והחל מצחק אנו למדים מסר חשוב ביותר לעתידנו. היהדות מאז ומתמיד קשרה עצב לשמחה, צער לתיקון, ייסורים לגאולה. אם היה רבי עקיבא ביננו היום וודאי גם היה מצחק ואומר לנו כי זהו הרגע. יש לנו הזדמנות היסטורית, שאין לדעת מתי תחזור, לעשות את התיקון הגדול ולהפיח בט' באב את רוחות הגאולה שנשבו בו מאז ומעולם.
שימו לב להתעוררות החילונית סביב ט' באב. יום חשבון הנפש הלאומי של עם ישראל הופך להיות יותר ויותר רלוונטי. מה שהחל אחרי רצח רבין במעגלי לימוד, והמשיך לכנס שדרות לחברה, ויצר את "הלילה לא לומדים תורה" הופך לאט לאט להיות יום שחשיבותו אינה נופלת מיום הכיפורים. פתאום נראה כי בכל מקום מדברים עליו, על שנאת החינם וניצחון הקיצוניים, ועל כך שזה לא הולך לקרות שוב. לא במשמרת שלנו, לא בדור שלנו.
יש לי הרבה נחת כשאני מדמיין את ראשי החמאס יושבים וצופים בחדשות הישראליות, ולא מבינים איך העם אותו הם מנסים לשבור רק מתעצם. הרבה מידי זמן שחיפשנו (ומצאנו) "כיפת ברזל" ו"מרחב מוגן" שיצילו אותנו מהעומדים עלינו לכלותינו. עכשיו הגיע הזמן לצאת להתקפה כדי להגן עלינו מאותם שונאים מבפנים ומבחוץ. לא התקפה קרקעית או אווירית, את זה אני משאיר לאלו שמבינים ממני, אלא התקפה רוחנית, כזו שתציב בראש המחנה את היופי הזה, שנגלה לנו בכל הדרו בחודשים האחרונים, אותו היופי שהתרגלנו כבר לקחת כמובן מאליו. אותו היופי שבשבילו חייבים להתאמץ.
חנן רובין הוא חבר מועצת העיר ירושלים מטעם תנועת התעוררות, מחזיק תיק הצעירים, נשוי ואבא ל5