תשעה באב, כמו מועדים אחרים, נע על הציר שבין עבר - מה היה ולמה; הווה - כיצד אנו חווים את הדברים עכשיו; ועתיד - מה יש ללמוד מהאירועים כדי להתקדם ולהתפתח. אלא, שנראה שר' אלעזר הקליר בקינה אותה אנו נקרא - 'איכה אלי קוננו', הלך צעד אחד קדימה ופנה לאירוע שלמראית עין לא קשור לחורבן ירושלים והמקדש.
האירוע עליו מבסס הקליר את הקינה מתואר בסוף דה"י (ל"ה, יט-כז): הכתוב מספר על נפילתו של יאשיהו בשעה שניסה למנוע מפרעה נכו וצבא מצרים לעבור דרך יהודה בדרך למלחמתם בכַרְכְּמִישׁ. יאשיהו נהרג במלחמה זו והכתוב אומר שירמיהו קונן על יאשיהו. על רקע סיפור זה - כמעין 'שחזור' לקינת ירמיהו כותב הקליר את הקינה שלנו.
הקינה מתחילה בתיאור צדקותו של יאשיהו - עד כדי כך שיאשיהו מושווה למשה: 'לא קם כמוהו מימות אביגדור'. כידוע, יאשיהו ניהל מפעל שלם להחזרת עם ישראל בתשובה, כשחזרה זו קריטית ביותר כיוון שאנו נמצאים בימים שאחרי מנשה כשמאיזה שהיא בחינה החורבן כבר נגזר.
הקליר ממשיך ועובר לתיאור המלחמה. וכאן, עולה השאלה הגדולה כיצד יכול היה מלך צדיק כיאשיהו ליפול במלחמה. הקליר מתאר, על פי המדרש באיכה רבה, את הוויכוח בין ירמיהו ליאשיהו. ירמיהו טען שישעיהו כבר נתנבא על כך שהקב"ה יסכסך בין העמים מסביב ולכן אין סיבה לצאת מול מצרים ואלו יאשיהו טען שמשה - רבו של ישעיהו - כבר נתנבא, בפרשת בחוקותי, ש'וחרב לא תעבור בארצכם'. הקליר ממשיך בתיאור המלחמה, כשיאשיהו 'חטף', על פי המדרש, שלוש מאות חצים וכולנו עומדים וממתינים לראות כיצד יגיב יאשיהו: האם יטיח האשמות בקב"ה שלכאורה גמל לו רעה תחת טובה, או לא. הקינה מתארת את העם שמתאסף מסביב ליאשיהו לשמוע את תגובתו, כשיאשיהו מגיב, במשפטו האחרון, בפסוק מאיכה (א', יח): "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי". הקינה מסתיימת בכך שהקב"ה הוסיף 22 שנה עד החורבן כנגד הקינה שספדו ליאשיהו שהייתה בעלת 22 אותיות.
מדוע, אם כן, בחר הקליר - ולמעשה כבר חז"ל באיכה רבה - לקשר קינה זו לתשעה באב? נחזור לקטע עליו דילגנו בתחילת הקינה. הקליר מסביר מדוע לא הצליח יאשיהו במלחמה: 'דבק בו חטא ליצני הדור', ו'ויגדל עוון והשיב אחור': יאשיהו חשב שהצליח להחזיר את העם בתשובה, אך למעשה לא הצליח לעקור את העבודה הזרה מליבות ישראל.
לדעתי, הרעיון - או החוויה - המרכזית של קינה זו היא ההתמודדות עם כישלון ועם אסון וחורבן לא צפויים ואולי אפילו לא מוצדקים, לכאורה. יאשיהו עשה מאמץ עילאי לתיקון, כשאכן הצליח במידת מה. הקליר אומר שהיה סיכוי סביר שיועילו לו זכויותיו: 'ולא הוזכר לו שיגוי (גודל) מפעליו', 'ועוד לא שלח ידו מן החור' (= הקב"ה לא הביא את הגאולה): מכאן שהייתה ציפייה שכן יועילו מפעליו, וכן ישלח הקב"ה ידו. אלא, שנראה שיאשיהו חשב שהצליח יותר ממה שאכן הצליח. יאשיהו זה אשר חשב שהצליח לתקן במאת האחוזים והגיע לימים אותם מתארת התורה בפסוקי הברכה של פרשת בחוקותי, הבין וקיבל בסופו של דבר שתיקון גמור היה למעלה מיכולתו. יאשיהו הבין ש'צדיק הוא ה', ואני, האדם - 'פיהו מריתי'. נראה לי שבדמותו של יאשיהו אנו מוצאים דרך התמודדות עם כישלון שמוביל לאסון וחורבן. יאשיהו משלים עם כישלונו, כשהקליר אכן מדגיש בסוף הקינה שמעשיו הועילו לדחות את החורבן בכ"ב שנים ומאמציו לא היו לשוא.