פתיחה
אחת לשנה, מסיימים את קריאת חמשת חומשי תורה, ושמחים בשמחת התורה. מהו מקורו של החג 'שמחת תורה'?
ככל הנראה מקורו בבבל ולא בארץ ישראל. הסיבה לכך היא, שבני בבל היו מסיימים את התורה כל שנה במועד אחד, ואילו בארץ ישראל, כל מקום סיים במועד אחר, ורק לאחר לפחות שלוש שנים, וכך מופיע בספר חילופי המנהגים (סי' מז – מח):
''אנשי בבל עושין שמחת תורה בכל שנה ושנה בחג הסוכות. ובכל מדינה ומדינה, עיר ועיר, קורין בפרשה אחת. ובני ארץ ישראל אין עושין שמחת תורה אלא לשלוש שנים ומחצה, וביום שישלימו הפרשה שקורין בפלך זה אין קורין בזה.''
ראיה נוספת לכך, שבארץ ישראל היו מנהגים שונים לקריאה בתורה היא, שבעוד שבספר המנהגים כתוב, שבארץ ישראל היו מסיימים את התורה אחת לשלוש שנים ומחצה, הגמרא במגילה (כט ע''ב) אומרת, שהיו מסיימים את התורה כל שלוש שנים. (ועיין עוד בשו''ת יהודה יעלה ב, רמו).
כידוע, בשמחת תורה נוהגים לרקוד עם התורה ולמחוא כפיים, בעקבות כך נעסוק בסוגיה המשותפת לשבת ולשמחת תורה, האם מותר למחוא כפיים בשבת וביו"ט, והאם מותר לשאת ספר תורה עם פעמונים, דבר שגורם להשמעת קול בשבת וביו"ט.
שירים וריקודים בשבת
הגמרא במסכת ביצה (לו ע''א) מביאה מספר גזירות, שגזרו חכמים מחשש שמא יעברו איסורים בשבת. אחת מהגזירות היא, שאסור למחוא כפיים ולרקוד, מחשש שמא 'יתקן כלי שיר'. איזה סוג ריקוד נאסר? מהירושלמי בביצה (ה, ב) משמע, שרק ריקוד ששני הרגליים מורמות נאסר, ולכן ריקוד במעגלים שנהוג בימינו - מותר.
דפיקה על הדלת בשבת
הגמרא במסכת עירובין (צה ע''א), מביאה מחלוקת בין עולא לרבה, האם מותר לדפוק על הדלת בשבת. הייחודיות בדפיקה על הדלת היא, שלא מדובר בקול של שיר וזמר, שנאסר לכולי עלמא, אלא בדפיקה בעלמא, דפיקה שנועדה להסב תשומת לב:
''עולא איקלע לבי רב מנשה (עולא היה בבית של רב מנשה), אתא ההוא גברא טרף אבבא (= דפק אדם על הדלת). אמר: מאן האי? ליתחל גופיה דקא מחיל ליה לשבתא (= מי זה שמחלל שבת?!). אמר ליה רבה: לא אסרו אלא קול של שיר. איתיביה (קושיה על רבה): המשמר פירותיו מפני העופות ודלועיו מפני החיה - שומר כדרכו בשבת, ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד (להבריח את החיות) כדרך שהן עושין בחול. מאי טעמא (למה נאסר?) לאו דקמוליד קלא, וכל אולודי קלא אסיר (לא בגלל שהוא משמיע קול, ואע''פ שלא מדובר בקול שיר, נאסר בשבת)! - אמר רב אחא בר יעקב: גזירה שמא יטול צרור (= אבנים).''
להלכה
להלכה נחלקו הראשונים, הרמב''ם (שבת כג, ד) פסק כדעת רבה, שנאסר רק קול שיר ממש, אבל דפיקה בדלת – מותר. הטעם לפסיקה זו הוא, שמכיוון שהגמרא דנה בשיטת רבה ומקשה עליו קושיות, משמע שהלכה כמותו, וכן פסקו להלכה גם הרי''ף (לה ע''ב), הרא''ש (י, כ), המאירי (ד''ה כבר) ועוד, וכן פסק להלכה השולחן ערוך (או''ח שלח, א). הרמ''א הוסיף, שמותר גם לשרוק בשבת, כי רק מעשה ממש של השמעת קול נאסר:
השמעת קול בכלי שיר, אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה, כשאינו דרך שיר, מותר. הגה: וכן אם לא עביד מעשה, שרי. ולכן אלו שקורין לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו צפור, מותר לעשותו בשבת (הגהות אלפסי) .
בניגוד לדעת כל הראשונים הנ''ל, פסק רבינו חננאל (עירובין קד), שאסור לדפוק על הדלת בשבת, וכן פסק גם הגר''א (שלח, א). בטעם הדבר הם נימקו, שמכיוון שמדברי הירושלמי (ביצה ה, ב) משמע, שכל השמעת קול בשבת אסורה, ואפילו השמעת קול חסר משמעות, לכן אסור.
מכל מקום, מכיוון שהשולחן ערוך והרמ''א פסקו להקל, ועוד שמדובר בספק דרבנן, מותר לכתחילה לדפוק בשבת על דלת של בית, כדי שהנמצאים בבית ישימו לב שהגיע אורח. כמו כן כתב המשנה ברורה (ס''ק ב), שאין בעיה לדפוק על כוס זכוכית כדי להסב את תשומת לב הנוכחים, כי לא מדובר בהשמעת קול של זמר, אלא בקול דפיקה בעלמא.
ספר תורה עם רימונים
האם מותר לדפוק בשבת על הדלת, במכשיר המיועד לכך? מצד אחד, לא מדובר בכלי של שיר, מצד שני מדובר במכשיר שמיועד לעשות קול. להלכה נחלקו בכך השולחן ערוך והרמ''א (או''ח שלח, א):
השולחן ערוך התיר (שם), כי הגמרא אסרה רק קול זמר. לעומת זאת הרמ''א פסק בעקבות האגור, שאסור לדפוק בשבת על הדלת, בכלי המיועד להשמעת קול. אמנם בשעת הדחק, למשל שאדם נתקע מחוץ לבית ואין לו אפשרות להיכנס, אלא אם כן הוא ידפוק בדלת בכלי המיועד לכך, פסק הכלכלת שבת, שאפשר לסמוך על דעת השולחן ערוך שהקל. כמו כן, במידה ובדרך כלל במהלך השבוע רגילים להשתמש בפעמון חשמלי, פסק הרב וואזנר (ט, עו), שמותר להשתמש גם במקוש שעל הדלת.
א. בעקבות פסיקת הרמ''א, כתב הט''ז (שם, ס''ק א), שאסור לתלות פעמונים על ספרי התורה והפרוכת, מכיוון שהפעמונים הם כלי שעשוי לעשות רעש, אז גם אם האדם שנושא את הספר תורה לא מתכוון לנגן בהם, אסור, כפי שראינו ברמ''א, ובלשונו:
''מכאן משמע דכל שכן דאסור לתלות בשבת רצועה שבה תלויה פעמונים על הפרוכת, כדי להשמיע קול לאנשי בית הכנסת בשעה שמוציאים את ספר התורה, דזה עיקר עבידתיה לקלא (= כי מטרת הפעמונים להשמיע קול), ואותן שעושין כן נראה למחות בידם.''
ב. אמנם המגן אברהם (שם, ס''ק א) והש''ך חלקו על דברי הט''ז. הם טענו, שאמנם הפעמונים עושים רעש, אבל מכיוון שהפעמונים לא נועדו לעשות רעש נעים, אלא קול בעלמא, שהקהל ישים לב שספר התורה מתקרב, וגם מדובר בצורך מצווה, אין בכך בעיה, וכן כתב שולחן ערוך הרב (שם, א):
''מותר לתלות בשבת על הפרוכת רצועה שבה תלויים פעמונים, כדי להשמיע קול לאנשי בית הכנסת בשעה שמוציאים הספר תורה כדי שישמעו ויקומו, שאף שזה התולה הפעמונים מתכוין שישמיעו קול בשעת פתיחת הארון, מכל מקום הוא אינו מתכוין כלל כדי להשמיע קול, ואף אם היה מתכוין לכך אין לאסור, כיוון שהוא צורך מצוה שישמעו העם ויקומו.''
מחיאת כפיים בזמן הזה
כפי שציינו בפתיחה, כולם מודים שאסור להשמיע בשבת קול של זמר. לפי זה, אסור למחוא כפיים בעת ששרים, לדפוק על השולחן לפי הקצב וכדומה. אמנם, לא רק בזמנינו לא מקפידים בכך, כבר בזמן הגמרא (ביצה ל ע''א), לא הקפידו על כך. האם בכל זאת יש מקום להקל בכל זאת בזמן הזה?
אכן התוספות (שם ד''ה תנן) כתבו, שכל האיסור למחוא כפיים ולרקוד נהג רק בזמן הגמרא, שהיה חשש שבעקבות הריקוד יבואו לתקן כלי שיר, אבל בזמנינו שאין חשש כזה, מותר למחוא כפיים ולרקוד בשבת (ועיין הערה ). אמנם, כל שאר הראשונים, לא הזכירו את דברי התוספות, ונקטו כדבר פשוט שיש לאסור גם בזמן הזה, אך גם הם מודים, שמותר למחוא כפיים בשינוי.
להלכה, השולחן ערוך (שלט, ג) פסק כדעת רוב הראשונים, שגם בזמן הזה אסור (ובשינוי מותר). הרמ''א בפשטות גם נקט לאסור, אבל הביא גם את דעת התוספות שמתירים, ולימד זכות על המקילים,
הסומכים על שיטת התוספות, ובלשונם:
''אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ואפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר; ולספק כלאחר יד, מותר. הגה (= רמ''א): והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. ויש אומרים דבזמן הזה הכל מותר, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דדבר דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל (תוספות ריש פרק המביא כדי יין).''
בפשטות, האחרונים לא נקטו להקל כרמ''א. לדעת הספרדים, כפי שכתבו כף החיים והילקוט יוסף בוודאי שהדבר אסור, כפסק השולחן ערוך. אך למעשה גם האחרונים האשכנזים נקטו לאיסור, כך כתבו המשנה ברורה (ס''ק י), שולחן ערוך הרב (ב) והשמירת שבת כהלכתה (טז, מג, ועיין בערוך השולחן ובאגרות משה (ב, ק) שמקילים).
מחיאת כפיים במקום מצווה
מה הדין במקום מצווה? הבית יוסף (שם) הביא בשם המהר''י קולון, שבשמחת תורה מותר למחוא כפיים ''דנהגו בו היתר משום כבוד התורה''. בפשטות לפי זה, גם לדעת הט''ז לעיל, שאוסר לשאת ספר תורה עם פעמונים בשבת, אין בעיה לשאת ספר תורה עם פעמונים בשמחת תורה, כי בשמחת תורה הותר.
לכאורה, כמו שמותר בשמחת תורה למחוא כפיים משום שמדובר במקום מצווה, כך יהיה מותר בכל שמחת מצווה למחוא כפיים, כמו בסעודות שבת, נישואין וכדומה. אך למעשה, נקטו האחרונים שאין להקל אלא בשמחת תורה משום כבוד התורה, כך כתבו המשנה ברורה (שם ס''ק ח), הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי ד, כה), ובלשון הילקוט יוסף (שלח, ה):
''מצווה רבה לבטל מה שיש נוהגים להכות בעת השירה בשבת בכפות ומזלגות על כלי נחושת או בצלחת. ואף בסעודת חתן וכלה אין להקל בזה.''
בשו''ת דבר יהושע (ב, מד) ובעוד מספר פוסקים מובא, שמאז התפשטות החסידות שהדגישה את מעלת השמחה בעבודת ה', מותר לרקוד ולמחוא כפיים בשבת כחלק מעבודת ה'. אך למעשה, קשה לסמוך על כך, שהרי רוב הפוסקים נקטו, שאסור למחוא כפיים בשמחת חתן וכלה, למרות שמדובר לכולי עלמא בדבר מצווה. אמנם כפי שאמרנו לעיל, כאשר מוחאים כפיים בשינוי, מותר למחוא כפיים לכולי עלמא.
חג שמח! סיימת לקרוא? קח לקרוא בשולחן החג או בבקשה תעביר הלאה כדי שעוד אנשים ייקראו ...