אין זה סוד שהיחס ללימוד הגמרא בציבור הדתי לאומי נתון באחת משעות המשבר היותר קשות שידע אי פעם. מאמרים רבים נכתבו בענין זה על מנת להציע את הנוסחה הגואלת לחיבור הדור הצעיר עם עולמם של חכמים. ניתן להצביע על כיוונים שונים שהוצעו לפתרון הבעיה. סוג אחד של פתרונות עסק בתכני הלמוד דהיינו מתן דגש מופחת ללמוד גמרא מתוך מגמה להרבות בלמודי אמונה או משנה וכן מתן דגש בלמוד סוגיות הלכתיות תוך הקפדה לחיבור מעשי מיידי. במסגרת הצעות אלו ניתן גם לכלול את שיטת ה"סוגיות" הנבחרות שהונהגה במספר ישיבות תיכוניות. סוג אחר של התמודדות ביקש לטפל בשאלת הסגנון והמבנה ע"י יצירת טבלאות והמחשות צבעוניות של שאלות ותשובות בצבעים שונים וכדו'.
לאחרונה, התעורר פולמוס מסביב למתודה לימודית נוספת המציעה לפרק את הסוגיות לפי רבדיהם ההיסטוריים. לשיטה זו, כמו גם להצעות האחרות, קמו תומכים ומתנגדים רבים.
אין בכוונת רשימה זו להציע נוסחה אחרת על אלו שהוזכרו לעיל, אלא ניסיון לתאר ולהבהיר חלק מחוויות הרוחניות האמורות ללוות את הלימוד.
העולם הדתי ההלכתי מתאפיין בד"כ בהתייחסותו אל העולם במערכת מושגים הבוחנת כל תופעה במושגים של מותר/ואסור או מצוה/רשות וכדו'. ספרי ההלכה הנכתבים בדורות אלו חדשות לבקרים מאמצים כל הנהגה או ספק - דין ומתרגמים אותם לגדרים הלכתיים הצבועים בצבעי שחור ולבן. (ראה למשל, התפתחות דיני האבלות בספירת העומר שהתחילו באיסור נישואין ותספורת והתפתחו לדיני קניית בגדים, שמיעת מוזיקה ועוד.) כך נאה וכך יאה.
אבל, מול הגל הזה, המבקש לצבוע את כל העולם בצבעי ההלכה (בפרפראזה לביטוי "כל העולם משפט"), עומד האדם ומבקש להבין, להפנים, לשאול: האם א"א אחרת?! האם תמיד היה כך?! האומנם כל הנאמר בספרי הסיכומים למיניהם הוא הלכה למשה מסיני?! וגם אם אכן כל הדברים כולם נכונים ומדויקים, האם היה מי שחלק עליהם או התנהג בפועל אחרת? מבקש האדם החוקר לדעת, מה מקורה של התנהגות מסוימת: האם שורשה של ההנהגה בסיני או במנהג מאוחר ולו כדי שלא יקיים את התורה כאדם נבער מדעת. אל מול המוחלטות המאפיינת את ספרי הפסיקה, זורח אורה של תורה שבעל פה באמצעות השיח התלמודי שבו שום דבר אינו מובן מאליו. הכל נתון לברור ולליבון, אין שום דבר מוחלט זולת המחויבות לאמת ההיסטורית שתורה ניתנה למשה מסיני וזה מסרה ליהושע וכו'. מכאן נובעת החובה של כל תלמיד ללמוד ולהבין מה מקורו של דין ומה אופיו, מה סיבתו ומי חלק עליו, האם בפועל קיימוהו או שמא העם דחה אותה מסיבות אלו או אחרות. זה טבעו של תלמוד, הוא אינו נושא פנים לאיש גדול כקטן. תלמיד שישאל שאלה על אביי לא יוכל לקבל תשובה ש-"ככה זה", או "צריך לשמוע לגדולים" זוהי תשובה שאולי נכונה בעולם של פסיקה מעשית אבל היא לא לגיטימית בעולם של למדנות תלמודית. לומד שיגלה שכיון לשאלת רשב"א או "חזון איש" על סברה דינית המופיעה בגמרא בין אם היא ניזונה מטענה משפטית אחרת או הנחה מוסרית ירגיש שתורה זו שייכת אליו, הוא מכוין למחשבתם של אלו שקדמו לו וממילא הוא צועד בנתיב של תורה. לומד הגמרא אינו אמור להרגיש רגשי נחיתות מפני איש. אדרבה, אם יעשה כן יחטא ללימודו ולתפקידו בעבודת ה' כפי שבאה לידי ביטוי בלימוד תורה.
הרבה פעמים פגשתי תלמידים שהיו להם שאלות על הגמרא, על סברותיה או דיניה ואפילו על מוסריותה בעת שעסקנו בלימוד אגדות התלמוד. שאלתי אותם כיצד הם מבקשים להתמודד עם השאלה? רבים מהם השיבו שבקושי העזו להעלות את השאלה משום שחונכו ש"ככה זה בגמרא" ואין מקום לשאלות. כאן נעוץ שורש הרע" העברתו של מודל, שיתכן והוא ראוי ונכון בלימוד ההלכה, והעתקתו לעולם הלימוד. זוהי שגיאה גדולה כיון שבעולם התלמוד מחוייב הלומד להעמיד את עצמו מול החומר הנלמד וככל שירבה במשא ומתן כך ייטב. תחושת הביטחון שהלומד מחויב לשאול ולהתווכח עם כל סברא המוזכרת הגמרא הנה חיונית ללמוד. שמעתי פעם שהגרש"ז אויערבך אמר שמתוך מגוון השיעורים אותם עליו להעביר השיעור עליו הוא עמל בעת הכנתו הוא השיעור המיועד לבעלי בתים שאינם מקבלים שום הנחה כמובנת מאליה ומטריחים אותו בשאלות מהבטן או מהמציאות המוכרת להם ובזה הם הופכים את הלימוד למשהו שמעמת אותם מול התורה ואינם מוכנים לקבל אקסיומות ישיבתיות כמוסכמות ומובנות מאליהן. אין דבר שיוכל לגרום לאושרנו הרוחני כמו חוויית ההתדיינות עם חכמינו לאורך הדורות, תחושת השותפות בהבנת דרכי עיצובה של תורה כמו גם ידיעת האפשרויות השונות הגלומות בה. צריך למחוק מהלקסיקון שלנו תשובות בסגנון המקובל על מלמדים רבים ש"זו דרכה של גמרא" כל שאלה יש לעודד ולטפח וגם אם התשובה האמיתית היא שכך הוא סגנון הלימוד התלמודי יש לנתח ביחד מדוע אז נהגו כך ובימינו נוהגים אחרת.
יחד עם זאת, ברור ומובן מאליו הצורך במידה רבה של ענווה. בבואנו לעסוק בדברי קדמונינו, ללא הבדל בין אמוראים סבוראים ואפילו דברי האחרונים, עלינו להימנע מלדבר חלילה בזלזול על סברא לא מובנת. כשם שאין לנהוג כך גם ביחס לדבריו של חבר, כך, על אחת כמה וכמה, כשעוסקים בדברי הראשונים שהן כמלאכים. קדושתם אינה משמשת כמחסום מפני שיחה עמם בכל דרכי הברור שעומדים לרשותו של האדם.
דווקא בשל העצמאות המוחלטת הניתנת לאדם בלימוד גמרא, ביחס הפוך, נקבעת הדביקות והצייתנות המוחלטת לדבר ה' זו הלכה. תלמידי חכמים, גדולי הדורות, התייחדו בהעלאת קושיות שאלות ותהיות. שיח אמוני זה אפשר להם לחשוף בפנינו עומקים של הלכה ומנהג כמו גם להעמיק את אמונתנו ודבקותנו בה' ובתורתו.
@ מה מאפיין את לימוד ההלכה ומה מאפיין את לימוד הגמרא?
- מהיכן נובעת הנטיה לקבל את דברי ההלכה בלא לנהל דיאלוג?
- מדוע דרך הלימוד בתלמוד מעוררת לאמונה ולדבקות בה'?
לימוד תורה-בין סמכותיות לעצמאות
לאחרונה, התעורר פולמוס מסביב למתודה לימודית נוספת המציעה לפרק את הסוגיות לפי רבדיהם ההיסטוריים. לשיטה זו, כמו גם להצעות האחרות, קמו תומכים ומתנגדים רבים. אין בכוונת רשימה זו להציע נוסחה אחרת על אלו שהוזכרו לעיל, אלא ניסיון לתאר ולהבהיר חלק מחוויות הרוחניות האמורות ללוות את הלימוד.
